<h1>תלמיד הרשב"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לימד על חולו וכו', דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ר' יונתן אומר קל וחומר וכו', כלומר דלא צריך קרא דמק"ו נפיק לן. ומה יום ראשון, של חגים ויום אחרון שאין קדושה וכו'. ששת ימי בראשית, יש קדושה לפניהם ולאחריהם דהיינו שבת. מה שביעי עצור, ממלאכה. בית השלחין, שדה לבן של תבואה והוא צריך השקאה שלא יפסד. בין ממעין שיצא בתחילה, שעכשיו תחילת יציאתו ולא גזרינן דילמא אתי לאנפולי ויבוא לחטוט וחטיטה אסורה כל שאינה לצורך רבים כדאיתא בגמ'. לא ממי גשמים, מפרש בירושלמי דווקא אחר שפסקו לירד. הקילון, הוא חריץ עמוק ואדם צריך לדלות ממנו [והוי] טורח. וקילון הוא מלשון כד דמתרגמינן ותער כדה [בראשית כ"ד] ונפצת קולתא, והאי סיפא במועד מיירי דבשביעית לא מיתסר טירחא. עוגיות, הוא חריץ שעושין סביב לעיקר האילנות לכנוס שם מים. והנראה מדברי הרב הגאון ז"ל שהוא סובר דמלאכת חול המועד דאורייתא, דהני תנאי דאורייתא סבירא להו מדאפקי ליה מקרא ומקל וחומר, והכי נמי מוכח בהדיא בגמ' בדוכתא במס' חגיגה [י"ח ע"א]. והא דאמרינן בירושלמי [פ"ב ה"ג] אילו היה לי מי שימנה עימי הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד, כלום אסרוה אלא מפני שיעסקו בתורה עכשיו אוכלין ושותין ופוחזין, דאלמא דרבנן הם. י"ל דהתם במלאכות האסורות דרבנן קאמר, וכן נראה עיקר. ויש מן המפרשים נ"נ שסוברים שכל מלאכת חול המועד דרבנן. צחותא, צמא. דמיתבותא, שהוא מיושב באילנות ואינו צמא למים.
<h2>דף ד.</h2>
דולא, דלי. מי גשמים [נמי] לידי מי קילון אתו, כי הן מתמעטין על ידי הדלייה. נהרות, אריתא דדלאי. המושכין מן האגמים, שמשיכתו ומרוצתו על ידי מי אגם. הפסיקות והבריכות, פסיקות הן חריצין ונעיצין שאין מתוקנין, ובריכות גומות המתוקנות יפה ואע"פ שנתמלאו מערב יום טוב אסור להשקות מהן במועד משום דפסקי ואתי לאיתויי מנהרות רחוקים. והוא שרובה, של אותה שדה שותה מאמת המים הא לאו הכי חיישינן שמא כשיכלו מים אלו ידלה מנהר רחוק. שלא פסק מעיין ראשון, הממלא בריכה ראשונה. לא ידלה מן התחתונה וכו', מפני הטורח. כדי לאכלן, אם צריך לאכלן במועד יכול להשקותן כדי שיהו נאין וטובים ובשדה הבעל מיירי וכן פירשו בתוספות.
<h2>דף ד:</h2>
הני מילי חדתי אבל עתיקי שרי, כתב הראב"ד ז"ל לאו דווקא חדתי ממש אלא אפילו כעין חדתי וכגון שהן אטומות לגמרי, אבל אם היה חריץ שלהן ניכר מעט מותר ולא בעינן טפח כדבעינן באמת המים בסמוך גבי מתקנין את המקולקלות במועד, דהתם בעינן מקום לעבור בו מים וכל שלא נשאר בו טפח אינו ראוי לעבור בו מים, אבל כאן שהמים עומדין במקום אחד בכל דהו סגי. והטעם שאסרו (ישנות) [חדשות] אפשר מפני שאין בדבר הפסד כל כך, אי נמי משום דהוי כמכוין מלאכתו במועד דהיכי אפשר דלא איצטריך להו עד השתא. מתני' את האמה, דרך לעבור אמת המים. קלקולי המים, הם הביבין אשר בעיר שכל בעל הבית שופך שם מימיו, ואם לא יתקנום נמצאת העיר מלוכלכת בטיט ובצואה. ונקראו כן על שם ששופכין שם המים המקולקלין והסרוחין. חוטטין, מסלקין הצרורות והעפרורית. ועושין כל צרכי הרבים, פירשו בירושלמי [פ"א ה"ב] אלו הן צרכי רבים דיני ממונות, דיני נפשות, דיני מכות, פדיון שבויים, וערכין וחרמין והקדשות והשקאות סוטה ועריפת עגלה ושריפת פרה ורציעת עבד עברי [וטהרת מצורע] ופריקת מנעל מעל גבי האימום אבל אין מחזירין אותו. וכתב הר"א ז"ל דהכא איכא מילי טובא שאינן צרכי רבים כהשקאת סוטה וטהרת מצורע ורציעת עבד ופריקת מנעל מן האימום, אלא דמותרין כצרכי רבים קאמר. וטעם חזרת מנעל באימום שאסור, מפני שהוא אומנות ותקון מנעל שלא לצורך המועד.
גמ' שאם היתה עמוקה טפח, עכשיו יכול לחפור ולהעמידה על ששה טפחים. כתב הראב"ד ז"ל כל היכא דתנינן מתקנין המקולקלת כגון הא דאמה וההיא דעוגיות, לא שיוסיף על שיעור ראשון אלא חוטטו מן העפר והצרורות עד שהוא על שיעור ראשון ולא מאריך ולא מרחיב בהן, אלא אם כן הוא ענין שהוא צורך המועד דבכי האי שרי כל צרכו כדשרינן לאוקומי רחיא ואמתא דרחיא. ולולי שכבר הורה זקן היה נראה לי להתיר מדגרסינן בתוספתא [פ"א ה"ג] אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד אבל מחנכין ומתקנין אותן. ולשון חנוך היינו מאריך בו ומרחיב בו כמו שאמרינן לקמן [ח' ע"ב] גבי קברות, וליכא למימר דהכא לצורך המועד מיירי דאם כן אפילו חפירה מותרת אלא בשאינו צורך המועד היא. ועוד מדתני מחנכין בהדי מתקנין, אלמא כל מקום שהותר תקון הותר חנוך, וכן נראה קצת מדברי הרמב"ן ז"ל. שחופי, היא כעין חטיטה. לאקדוחי נהר בירן, לשון מקדח כלומר להרויח נקב עין מעיין אשר שם כדי שיקלחו מימיו יפה. בירן, שם נהר.
<h2>דף ה.</h2>
ובורות שיחין ומערות של יחיד חוטטין וכו', אבל לא חופרין אותן ואפילו בשהיחיד צריך להן. פירש הרמב"ן ז"ל (ד)לא [ד]צריך להן שאין לו מה ישתה קאמר דבכי הא אפילו הא אפילו חפירה מותרת כמו שהתירו למגדל תנורי ומהולאתא ולטחון ברחים של יד אע"פ שהוא טורח גדול מאד, אלא הכא מיירי בשיש לו בור או נהר בעיר שיכול לשתות ממנו כשאר בני העיר, אלא שדרך בעלי בתים לשתות מבורות שלהן בבתים ועכשיו כלו מים שלו ובכי הא [הוא] שהתירו חטיטה ואסרו חפירה. לקווץ הדרכים, מלשון קוצים כלומר להסיר משם הדברים המזיקין. טרטיאות, שוקים. מרגילין, מביאין. מציינין על הקברות, שהיו עושין שם ציונין כדי שיכיר אדם שיש שם טומאה ולא יטמא תרומה שבידו. ולפני עור לא תתן מכשול, [גליון. אינו יודע (שיהא) [שיש] שם [קבר] ואם לא היינו מציינין אותו כאילו היינו נותנין מכשול] תחתיו.
<h2>דף ו:</h2>
זרעים שלא שתו וכו', דכיון שלא שתו לפני המועד צריכין מים הרבה. ואין משקין שדה גריד, הוא פרדס ואינו מתפסד אם אין משקין אותו. וחכמים מתירין בזה ובזה, נראה שהרב הגאון ז"ל מפרש בין בזרעים שלא שתו לפני המועד בין בשדה גריד ואפילו הכי פוסק כר' אליעזר בן יעקב דאסר כמו שכתב בסמוך. ויש שפוסקים כרבנן ואין גורסין בגמ' כגירסת הרב ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל ויש להם על מה שיסמוכו. שדה מטוננת, מלשון טיט כלומר שהיא לחה ודי לה במעט מים. שדה גריד מאי טעמא לא, כלומר אמאי אסור משום דלא הוי דבר האבד אלא מה שיהיה אפיל בלא השקאה יהיה חרפא על ידי השקאה זו. מתני' אישות, מפרש בגמ' בריה שאין לה עינים והוא מלשון הכתוב [תהילים נ"ח] כמו שבלול תמס יהלוך נפל אשת בל חזו שמש, והם מפסידים השדה. שדה לבן, של זרעים. ובשדה אילן, מפסדי טפי משום הכי שרי ר' יהודה כדרכו. מקרין את הפרצה, אם יש פרצה בכותל גינה או שדה מתקנין אותו.
<h2>דף ז.</h2>
גמ' נועץ שפוד ומכה בקרדום, על השיפוד שיעשה גומא ומרדד האדמה מתחת האישות ומתוך כך נופל בגומא ונותן עליה עפר עד שימיתנה. גוהה, רעוע ונוטה לרשות הרבים. מתני' להקל, שיטהרנו. ולא להחמיר, (שיסגירנו) [שיחליטנו] אלא אם ראה בו פסיון שותק ומניחו בהסגירו שהיה בו.
<h2>דף ח.</h2>
מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה הוא לו, נראה ששמחה זו היא מה שהזכירו בירושלמי [פ"א ה"ה] בראשונה היו קוברין במהמורות נתאכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונים, אותו היום היה מתאבל למחר היה שמח שנונחו עצמות אביו מן הדין. והנה עכשיו בחול המועד כיון שאינו מתאבל מפני החג הרי היא לו שמחה גמורה. ר' יוסי אומר אבל הוא לו, שעל ידי הליקוט טבעו מתעורר ובוכה. ופירוש מלקט אדם עצמות אביו בשמלקט לצורך מפני כבודו מיירי הא לאו הכי אסור, דהא אסרינן בירושלמי [פ"ב ה"ד] לפנות המת אפילו מקבר מכובד למכובד [ואפי' מקבר בזוי למכובד] גם כן, ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר ערב לו לאדם כשנח אצל אבותיו. ומסתברא לי באשה הנקברת עם בעלה שמותר לפנותה אצל אביה או אצל בניה מדגרסינן בשמחות [פי"ד] אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר אצלו קוברין אותה אצל אביה, ואם יש לה בנים קוברין אותה אצל בניה. והוי יודע שהוא עצמו אסור לו ללקט עצמות אביו ואמו דתניא במס' שמחות [פי"ב] כל העצמות אדם מלקט חוץ משל אביו ואמו, אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק אמר לי אבא כשתלקטו עצמות אל תכנס לראותן עד שיפרשו עליהן סודרין, ר' יוסי אומר אבל הוא לו מפני שחייב להתאבל וכדאיתא בגמ', ונראה שצריך לקרוע ולהתאבל בכל דיני אבלות מדגרסינן בירושלמי [פ"א ה"ה] הורי ר' הלל לקרוע ולהתאבל ושלא ליטמות כלומר אם הוא כהן, אלמא כל שאר דיני אבל עליו. אלא דמסתברא לי שאינו חייב בכפיית המטה דכיון דלערב עבר האבלות אין עיקר חיוב כפייה אלא לישן עליה בלילה, ואע"פ שאילו רצה לישן על גבי קרקע חייב לכפות מטתו, מ"מ עיקר המצוה מפני זמן השינה הוא. וכן אין אומר בו ברכת אבלים מדגרסינן בירושלמי [שם] ליקוט עצמות אין אומרין עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים, ומיהו אין הקרע מתאחה אם קרע על ליקוט אביו ואמו מדגרסינן בשמחות [פי"ב] כל שאין מתאחה בשעת מיתתו אין מתאחה בשעת ליקוט עצמותיו, ומצאתי לרמב"ן ז"ל שמחייב בכפיית המטה. ירושלמי [שם] תני אין שמועה [לליקוט עצמות] אמר ר' חגיי והוא ששמע למחר, פירוש אבל שמע ביום הליקוט צריך להתאבל ואין צריך לומר בשליקטן הוא עצמו, אבל בלילה אין מתאבל ואפילו היו צרורין לו בסדינו עדיין ורואה אותן בכל יום, עוד (בירושלמי) [בשמחות (פי"ב)] כל שמתאבל עליו מתאבל בשעת ליקוט עצמותיו. מיהו בחול המועד אינו קורע כדאיתא בגמ'. גרסינן במס' שמחות [שם] אין מפרקין העצמות ולא מפסיקין הגידים אלא אם כן נתפרקו ונפסקו מעצמן.
ולא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום, והאי שלושים יום אכולה מילתא ואפילו אעירור וכן פירש"י ז"ל ועיקר. ובירושלמי [פ"א ה"ה] אי זהו עירור מזכירו בין המתים [אי זהו] הספד שעושה לו הספד בפני עצמו, הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר, אי זהו חדש תוך ל' יום פירוש דכל ל' יום בין כך ובין כך יש לו אנינות הלב.
ואפילו צרורין בסדינן, כמה ימים אין מתאבל עלייהו אלא בעת לקיטתן, וכן פירשו בתוספות. [ירושלמי פ"א ה"ה] קלוסין, שמקלסין להקב"ה שממית ומחיה וכן פירשו הראשונים נ"נ.
<h2>דף ח:</h2>
דקא עבדי בחנם, לרב מותר לשמואל אסור. ויש פוסקים כשמואל משום דירושלמי [פ"א ה"ה] דמפליג בין ישן לחדש כוותיה שייך, דאי כרב לעולם אסור, ויש פוסקים כרב דהלכתא כוותיה באיסורי ובחנם שרי ובשכר אסור אפילו בזמן הזה דליכא רגל דהא צריכין למעבד הוצאה לחג והיינו דלא אמרינן איכא בינייהו בזמן הזה.
מתני' אין חופרין כוכין וקברות במועד, כבר נתחבטו במשנה זו הראשונים נ"נ משום דקשיא להו דהא אף יו"ט שני שויוה רבנן כחול לגבי מת ואפילו למיגז ליה אסא מן המחובר כדאיתא במס' ביצה [ו' ע"א], וכן התיר בעל הלכות גדולות ז"ל ללוות המת חוץ לתחום ביו"ט שני. וליכא למימר דחפירה שאני שהיא טורח גדול כמו שתרצו מקצת המפרשים נ"נ שבמלאכות דאורייתא ליכא למימר הכי אלא או כולן מותרות או אסורות. והרב הגאון ז"ל הוצרך לפרש דלהקבר בו אחר המועד קאמר. והר"א ז"ל הקשה עליו דלמה מאריך בו ומרחיב בו כיון שלא לצורך המועד הוא. והרמב"ן ז"ל תירץ משום דהוה ליה כחטיטה לצורך הרבים דשריא אע"פ שאין הרבים צריכין להן עכשיו דרבים שתו ורבים ישתו וכל שכן בענין כזה שמא יצטרכו לו במועד וסייע דבריו מן הירושלמי. והראב"ד ז"ל תירץ משום דהוה ליה [טרדה רבתי] להקבר בו במועד ואפילו הכי אין בונין כוכין וקברות דאפשר בקברות כעין שלנו שהיא חפירה בעלמא ולא שיטרח בכוכין שהיא בחלל הסלע או בקברות שהן בבנין וכדקתני סיפא ועושין נברכת במועד והוא הנקע שהוא כעין הקברות שלנו.
עם המת בחצר, אבל בחצר אחרת לא שמא יחשבו שאינו נעשה לצורך המת. מנוסרים, חתוכין כמידת הארון. מפורסם, חשוב הקול יוצא עליו. היו חצובות, פירוש והוצרך לחלק אחת לשנים פלוגתא דר' יהודה ורבנן, דלרבנן מותר דומיא דעושה לו ארון מנסרים ואע"פ שצריך לחלק הנסרים לחתיכות ולר' יהודה אסור. שמחה היא לו, מפרש בגמ'. מחזיר גרושתו, פירשו בירושלמי [פ"א ה"ז] דווקא מן הנשואין אבל מן האירוסין לא דחדשה היא לו. ניוול הוא לה, עכשיו עד אחר זמן שטופלתו. מפני הטורח, שיצטרך לטרוח בסעודת הקרואים. ביטול פריה ורביה, שימתין לעולם כל אחד ואחד עד המועד כדי שיעלו לו יציאותיו לכאן ולכאן.
[ט' ע"ב] שרק, מין תיקון שבו טופלת פניה. מכליב, מפרש בגמ'. ומסרגין המטות, אורגין אותן בחבלים. ממתחין, אין אורגין לכתחילה אלא אם היה רפוי ממתחו.
<h2>דף ט.</h2>
דלחד יומא לא משהי איניש נפשיה, לא ישהא מלישא עד יום אחד ערב הרגל כי יחשוב אם אהיה אנוס אותו יום שוב לא אוכל לישאנה למחר ביום טוב ועל כן התירו לו שאין לגזור כאן.
<h2>דף י.</h2>
לכוין אמרא, שאינו יודע לעשות ביושר שפה אחת שעושין בחלוק כדי שלא יקרע. מפסיע, תופר תפירות רחוקות זו מזו והוא כעין שקורין בל"ע בשטאר. כלבתא, שתופר אחת למעלה ואחת למטה כעין שיני הכלבתא שאינן זו כנגד זו. מפשילין, גודלין.
מעמידין תנור וכירים, שבונין ומושיבין ומתקנין אותן ולצורך המועד מיירי וכדשרי' בגמ' [י"א ע"א] למגדל תנורא וכן פירש"י ז"ל. ובתוספות פירשו שמחברן בקרקע בטיט ומחסמן בסיכה וכיוצא בה, אע"ג דבי"ט אסור כדאיתא במס' ביצה [ל"ד ע"א]. מכבשין, מפרש בגמ'.
מנקר רחיא, שמנקרין הריחיים כשהן חלקים. בת עינא, הוא הנקב שעושין באמצע. ותרווייהו הלכתא נינהו דרב יהודה ורב יחיאל לא פליגי בדינא וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ח דיו"ט הי"ג]. סוס שרוכב עליו, ראיתי מי שפירש שהוא צריך לרכוב עכשיו עליו.
<h2>דף י:</h2>
אוריא, אוריות סוסים שמזיק לסוס כשאינו שוכב יפה והוה ליה דבר האבד. סרוקי, מלשון מסרק ואע"פ שעושה חבורה, דאי לא אף ביו"ט שרי. (ארקפיטא) [אקרפיטא], נראה שהוא מקום שבו נותנין המאכל לבהמה. ואין מונעין רפואה מבהמה בחולו של מועד, פירוש אפילו יש בו מלאכה גמורה דומיא דמקיזין שעושה חבורה דאי לא אף בשבת שרי ולא גזרינן משום שחיקת סמנין כדאמרינן בפרק במה בהמה יוצאה [שבת נ"ג ע"ב] ושחיקת סמנין תנאי היא דתניא בהמה שאכלה כרשינין הרבה לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפא ור' יאשיה מיקל ופסק רבא כוותיה כך כתוב בתוספות. וכתב הר' יצחק בן גיאת ז"ל אין מונעין רפואה מבהמה וכל שכן מאדם. לכסכוסי קירמי, נ"ל שהוא תיקון שעושין ביריעות הקורין בל"ע קרראר ומעשה הדיוט הוא שאין צריך אומן, ורש"י ז"ל פירש לרכך היריעות ביד. וקשיא לי אם כן אף בשבת שרי כדאיתא בפרק רבי אליעזר דתולין [שבת ק"מ ע"א] דשרי לכסכוסי סודרא. קיטורי בי ידי, פרונציר בל"ע. ופירוש בי ידי יש מי שפירשו בתי ידים ויש שפירשו דקמיטה הנעשית ביד קאמר. דבי דרי, להיות מוכן לגורן. מוליא, מקום גבוה מעט. נצא, חריץ. ואם כשמשוה הקרקע במקום שיש שם גבשושית כשחופר שם הוא מניחו. וכן נצא בנצא, מאצל הנצא הוא חופר מעט כדי להשוות הגומא ואינו משוה אותה לגמרי. דזכי זוכיא, תולש עצים [ו]קשים שבקרקע. חד מעילאי וחד מתתאי אדעתא דכוארי, שעל ידי כן יקח הדגים. אדעתא דארעא, להשקותה ואסור דמיירי בשדה הבעל וכיוצא בו. (דתפשח) [דמפשח] דקלא, מפשח מענפי הדקל והן דקין ונאכלין לבהמה. תחלני, תמרים שאינן מבושלין. מיגזרינהו, דהיינו שלוקטן שרי. ומיצינהו, דהיינו לכובשן במשוי כדי להוציא הלחות מהם.
פרקמטיא כל שהו, אע"פ שהיא מועטת אסור לקנותה או למוכרה במועד. אמר ר' יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר, יש שכתבו דלא קרינן אבד אלא כשמאבד מן הקרן כי הא דתחלני וכהא דרבינא דבסמוך, אבל אם היה לו פרקמטיא וימכרנה עכשיו ביוקר יותר מאחר המועד או שבאתה שיירה ויקח עכשיו יותר בזול אסור דעבורי רווחא לאו פסידא הוי. והיינו דפרקינן בשלהי פרקין גבי בדיתא לבאי כיארי הני מתאכלי אגב איצצא, אלמא הא לאו הכי אסור (לצדדן) [לצודן] אע"ג דהוה עבורי רוחא. ויש מקשין על זה מדגרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ג] הדה שייראתא שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא. והדרך הנכון בענינין אלו הוא דכל דבר שהוא צריך לקנותו על כל פנים או עכשיו או אחר המועד מותר לו להקדים לקנות עכשיו, והיינו ההיא דירושלמי [שם] והיינו דאמרינן בגמרין [לעיל ו' ע"א] מאי שנא בחולו של מועד משום שכר פעולה מזלי גבן. ואע"ג דאמרינן עלה ש"מ אגרייהו מלשכא דאי מדידן כמה דבעי ליתבו, התם לא אמרינן אלא דאי מדידן לא מתקני רבנן דליפקו במועד. אבל במי שקונה סחורה להשתכר או להרויח וכיוצא בזה אסור שהוא כמעשה חול, וכן להלוות לגוי אסור, וכן אסרו רבותינו הצרפתים ז"ל, אלא שיש מהן מקילין בכדי להשתכר להוצאת יו"ט וכדי שיעשנה בריוח ובשמחה מפני שאינה מלאכה כל כך אלא דיבור בעלמא. ומ"מ לפי דרכינו למדנו שהוא מותר לקנות בציר בחול המועד אע"פ שימצא מהם אחר המועד כל שנראה לו שעכשיו יקח בזול יותר. ועל דרך זו נראה שהולך הרמב"ן ז"ל, והרבה מן הגאונים ז"ל אסרו, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ולתבוע חובו לגוי אפשר שמותר, אין צריך לומר בדבר האבד שזה אפילו לאבל מותר, אלא אפילו אינו אבד יש להקל שאינו אלא כמציל מידן, ואפילו למיזל עלייהו אי האידנא משכח להו ולא ביומא אחרינא.
<h2>דף יא.</h2>
למגדל אהלי, לקלוע קליעות קטנות למצודות דגים. ואוזלי הם כלים גדולים וצריכין מעשה אומן. הא דאמרינן דשרי למגדל תנורא וכן מהולתא דהיינו נפה, דעת הר"א ז"ל דתנורי מעשה הדיוט הן באותן שהיה דרכן לעשות בזמנן וכן למגדל מהולתא דרך גדילה שהוא שנוי ולא דרך אריגה, אבל כל מה שהוא מעשה אומן אע"ג דלצורך אכילה היא אסור. והרמב"ן ז"ל התיר אפילו מעשה אומן וכדרכו, דחכמים התירו עניני חול המועד על דרך מלאכות יום טוב, התירו לדוש ולא יותר מכדי צרכן כמו שאמרו ביו"ט שלא יותיר וכן שלא יערים, ובמכשירי אוכל נפש התירו לתקנם (ולשגר) [ולגרף] התנור כר' יהודה ואין צריך לומר בשפוד הנרצם והנרצף, ואפשר אף לעשותו לכתחילה כיון שהן מכשירין הצריכין במועד, וכן סכין לחדדה אבל לעשותו לכתחילה אפשר שאסור לפי שהוא דבר הנשאל, ואפשר עוד דאפילו הכי שרי שכך התירו בירושלמי [פ"א ה"ט] להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד, ואף לעשותן לכתחילה אפשר שהוא בכלל היתר זה כך כתב הרב ז"ל. עושין מעקה לגג ולמרפסת. גרסינן עלה בירושלמי [פ"א ה"י] לגג שלושה ולמרפסת עשרה. קיבותא דדשי, מנעול דלתות הבתים. כר' יוסי, דלא בעי שנוי בדבר האבד אלא זולף וגומר וגף כדרכו והלכתא כוותיה.
מרפסת, כעין גג קצר. מעגלה, היא של עץ ואין דרך לתקן בו לגמרי. ומחלצים, הוא כלי רחב של ברזל והוא מיוחד לאומנין. שלא יכוין מלאכתו במועד, שהיה לו שהות לתקן קודם המועד וחשב בלבו אמתין עד המועד שאהיה פנוי.
והלכות אלו של חול המועד מרפסן איגרי דהכא איפסיקא הלכתא דלא בעיא שנוי בדבר האבד וקיימא לן נמי כרב דימי דאמר בגמ' בפרק מי שהפך [להלן י"ב ע"א] זופתין חביתא אע"פ שהוא טורח מרובה דלא חיישינן במקום פסידא, וכן רב [י"ב ע"ב] דחצדו ליה חצדא בחולא דמועדא, ואילו במתני' [ב' ע"א] תנן דאין משקין בית השלחין ממי גשמים וקלון וכן שתי ערוגות זו למעלה וזו למטה לא ידלה מתחתונה לעליונה. והר"א ז"ל [תירץ] דחכמים שיערו הטורח כנגד ההפסד והלכך במתני' דבית השלחין הוא טורח מרובה מאד ואינו מתפסד כל כך, אבל קצירה אינה טורח כל כך וכן בזפיתת חביתא, אבל בכוזתא שההפסד מועט אסור כי יש בו טורח כנגד ההפסד שראוי לאסרו בכך. ומערוגה לערוגה אע"פ שאין הטורח כהפסד אפשר דאתיא כמאן דאסר דבר האבד במחובר, והא אידחיא לה בפרק מי שהפך זיתיו [י"ב ע"ב]. אי נמי ככולי עלמא אתיא וליכא הפסד כולי האי דמריח ערוגה זו יכולה לחיות האחרת, אבל לצורך המועד לאכילה ממש מותר כל דבר ואפילו בלא שינוי חוץ מדישת פירות שאסרו מפני שרוב העולם אין דשין בהן ודרך רבים לדוש במקלות.
כבשין שיכול לאכול מהן במועד כובשן, גרסינן בירושלמי [פ"א ה"י] אמר רבי בא בשאינן אבדין אבל אבדין מותר, כלומר אע"פ שאינו יכול לאכול מהן במועד. ה"ג בדיתא לבאי כוארי, כי הנהר היה נקרא בדיתא והעיר פום בדיתא ועל כן אמר שהנהר הנקרא בדיתא צפה כולה מדגים. והתנן כבשין וכו', ואלו אינן ראויין תוך המועד. אגב איצצא, אע"פ שאין לו אלא מעט שנמלח אם כובשין אותו יוצא מלחו וצירו ממנו וטוב לאכילה. שתין איצצי, שישים פעמים כלומר פעמים הרבה היו כובשין אותו ומתקנין אותו היטיב ואוכלן.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זתיו, שנתנם במעטן. שהטעוהו פועליו, שאמרו לו שיעשו מלאכתו ערב יו"ט ולא עשו והגיע המועד, ואע"ג דאי אזיל ומטפי להו אאגרייהו עבדי עיבידתיה אונס מקרי ושרי. טוען, על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשונה כדי שיזובו מקצתן ולא יפסדו אבל פעם שנייה לא דתו לא פסדי. זולף, היינו שממצה כל היין וגומר כדרכו, ול"ג וגף אלא בסיפא גבי יין דלא שייך מגופה אלא בחבית. לימודים, חתיכות נסרים לכסות פי החבית שלא יחמיץ אבל לגוף כדרכו לא. גמ' פתח באבל, כדקתני ואירעו אבל. וסיים במועד, דקתני טוען קורה ראשונה ומניחו אחר המועד, והיה לו לשנות ומניחה עד אחר המועד והאבל. ופריק רב שישא, דמשום הכי סיים במועד לחוד לאשמועינן דבימי אבלו ליכא תקנתא אע"ג דדבר האבד הוא. ותניא כוותיה, מדקתני אלו דברים שעושין לאבל וכו' אלמא אחרים דווקא עושין לו אבל הוא לא יעשה. וכתב הרמב"ן ז"ל וכל מה שהותר לו על ידי אחרים בדבר האבד הרי זה מותר אע"פ שטורח ביותר כמי גשמים ומי הקלון, וכן באת שיירה ורוצה למכור פרקמטיא שחושש שמא תוזיל מותר אף להרויח, שלא אסרו בחול המועד אלא להתענג בחג, אבל כאן מה איכפת לן בטירחא דאחרים וכי משום תענוג ושבות נאסרה עליו מלאכה, לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו. כשתגיע עונת מים שלו, כשתגיע השעה להשקות שדהו משקין אחרים אותה.
ובגמ' אמר רשב"ג אם היה ספר לרבים או בלן לרבים והגיע שעת הרגל יעשה, והלכה היא דליכא מאן דפליג עלה ודמיא למה דאמרינן [להלן כ"א ע"א] אבל אסור בדברי תורה ואם היו רבים צריכים לו אינו נמנע, ולא נתברר למה לא הביאה הרב הגאון ז"ל. אבל מה שלא הביא אידך דרשב"ג דאמר התם זתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא יעשה בצנעה, בדין עשה דודאי אינה הלכה דהא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אסור במלאכה שלשה ימים ראשונים [להלן כ"א ע"ב] ואין לך אבדה [גדולה] מגופו ואפילו הכי אסור אף בצנעה דבתר הכי קתני מכאן ואילך עושה בצנעה. האריסין וכו', יעשו דבדידהו טרחי ואפילו בדליכא פסידא קאמר, דאי בדאיכא פסידא מאי איריא אריסין וחכירין אפילו כל אדם נמי. הספנין והחמרין והגמלין, של אבל לא יעשו לפי שדרך להחליפן יום יום וכל המרבה בשכרן הוא קודם והוה ליה כאילו שכרן באותו יום וכיון שיכול להחליפו אסור. ואם היו מושכרין אצל אחרים מעיקרא הבהמה והספינות ואותן שהשכירום אינן רוצין להחליף חמרין וספנין אלו באנשים אחרים הרי אלו יעשו. שכיר יום ואפילו בעיר אחרת לא יעשה, דשמא יחשדוהו שהיום שכרו ובמלאכת קרקע וכיוצא בה מיירי שהיא מלאכת פרהסיא.
היתה מלאכת אחרים בידו, בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה דלא דמי לספר או בלן דהכא שאני דאי לא עביד השתא עביד למחר וליומא אחרי. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה, ואפילו בקבלנות דשמא יאמרו כי הוא שכיר והיום שכרו, אבל בבית אחר יעשה שאין יודעין שהיא של אבל ואפילו תוך התחום. וכי אמרינן מקבלי קבולת תוך התחום אסור, התם בקבולת קרקע דמידע ידיעא מילתא. זו היא שיטת הגאון ז"ל ויש לרש"י ז"ל דרך אחרת בשמועה זו. וכתב הרמב"ן ז"ל משם אחרים דכי שרינן אריסות הני מילי אריסות קרקע דלאריסי קיימא אבל בהמה וספינה נקראית הן על שמו אע"פ שהן ביד אחרים, וכן במרחץ כענין שאמרו בע"ז [כ"א ע"ב] אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. ואע"פ שיש לדון ולהקל נכון להחמיר, ומ"מ היה נראה דעכשיו בזמננו גם המרחץ נעשה לאריסות ומותר כענין שכתבו הראשונים נ"נ במס' ע"ז [שם] בפורני ומרחץ וצ"ע. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' אבל פ"ה הי"ד] היה לו דין עם אדם אינו תובעו כל ימי אבלות. ואם היה דבר האבד עושה שליח וכזה הורו הגאונים ע"כ. ולהלוות לגוי אסור אף על ידי אחרים, דהא אינו מותר על ידי אחר אלא דבר האבד וכן כתב הרמב"ן ז"ל. מה שהביא הרב הגאון ז"ל מה שאמרו בירושלמי שני אחין ושני שותפין וכו' נועלין פתח חנותן, לא נתבררה דעתו שהרי בגמ' אמרו רב יוסף בר מריון אתרעא ביה מלתא וכו' ופסקיה לגמליה, ואקשינן עלה והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין ביד אחרים הרי אלו יעשו, ופרקינן אדם חשוב שאני. וירושלמי פליג אגמ' דילן דלפום גמרין מותר ואפילו בפרהסיא, וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרבה מן המפרשים נ"נ.
<h2>דף יב.</h2>
מקבלי קבולת, פירש"י ז"ל כגון גויים המקבלין מישראל מלאכה קודם יו"ט או קודם שבת לעשותה, והלכך חוץ לתחום מותרין דבדידהו טרחי, תוך התחום אסור מפני מראית העין שאין הכל יודעין שהוא קבולת. ולא דמי לנתינת כלים לכובס או חטים לריחים עם השמש דשרי ב"ה, דשאני מטלטלין דלא מינכר דשל ישראל הוא. ולא עוד אלא אף קבולת של שדה מסתברא דשרי דגוי כי טרח בדנפשיה טרח ולא אסרינן אלא בקבולת של בנין דחשדי ליה שמא שכיר יום הוא ובשבת שכר אותו, וכן דעת הר"ם במס' ע"ז [פיה"מ סופ"ק], ורת"ם ז"ל פירש דהכא בימי אבלו דכולה שמעתין באבל איירי, והא דאמרינן אבל חולו של מועד וכו' אסור אע"ג דאין אבלות במועד סובר הרב ז"ל דדברים שבצנעה נוהג ולקמן אאריך בזה בס"ד. והא דנקט חול המועד ה"ה לחול גמור, אלא משום דנקט שבתות וימים טובים נקט חולו של מועד.
אין מרביעין, שאוחזין בבהמה ומרביעין עליה זכר. בבכור, דעבודה היא. בפסולי המוקדשין, מוקדשין שהוממו ונפדו דעדיין אסורין הן בגיזה ועבודה. ואין מסייעין אותן, אין מסייעין לרועים בכך. לנער צאנן, פירשו בירושלמי דשביעית [פ"ג ה"ג] מהו מנערה מוליכה ממקום למקום באותה שדה, פירוש כדי שתזדבל כולה. ורש"י ז"ל פירש לנער לשמור. בשבת בטובה ביו"ט במזונות, פירוש ובשאמר לו אי ניחא לך במאי דטריח לן לחיי דהא קיימא לן אין מזמנין את הגוי אלא בהכי. וה"ה דבשבת שרי בהכי כדאמרינן בשבת [י"ט ע"א] נותנין לפני הגוי מזונות בחצר, אלא משום דצריך הוא ליתנן לו בחצרו לא בעא לערובא בהדי יו"ט ונקט בטובה. דלא כר' יוסי, דלר' יוסי לא בעינן שנוי דהא קאמר זולף וגומר וגף כדרכו. למישע, לטוח פי החבית בטיט. סיני, היינו רב יוסף. כותיים, יש מצות מאמינין אותן ויש שאין מאמינין (בו) [אותן], נאמנין במה שהחזיקו ולא במה שלא החזיקו, וצריך לתת אל דעתו במה יסמוך עליהן ובמה לא יסמוך. אף כאן במה שהתירו חכמים בפירוש מותר ובמה שלא הותר בפירוש אין למדין אותו מדבר אחר. רב דימי חייש לפסידא, והחבית אם לא יזפתנה איכא פסידא ועל כן מותר אע"פ שיטרח בדבר, והלכתא כרב דימי וכן פסקו הפוסקים ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
יש מהן פטור אבל אסור, יש שפירשו דהיינו כל הני דשרי בצנעה דהוי דומיא דפטור אבל אסור. ויש שפירשו דבכל מלאכות חול המועד אין בהן לא לאו ולא מלקות כר' עקיבא [עי' חגיגה י"ח ע"א] דמפיק להו ממקראי קודש דאיסור עשה בלבד רמז בו הכתוב וכן פירש הרמב"ן ז"ל. ויש מהן מותר לכתחילה כגון משקין בית השלחין וכל אותן שהתירו. טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ואפילו בשהיה יכול לטחון קודם המועד קאמר דבצורך אוכל נפש דמועד לא איכפת לן במכוין מלאכתו במועד. ועוד ראיתי מי שכתב דמסתברא דווקא ברחיא דידה או ברחיא דישראל דאיכא טרחא רבה אבל ברחיא דמיא דהיא דגוי כיון דלא טירחא איכא שרי אפילו שלא לצורך המועד, דאמירה כי הך במידי דלא הוי טירחא שרי ונכון להחמיר.
ובגמ' אין מערימין בכך ר' יוסי ב"ר יהודה אמר מערימין, והלכה כת"ק. אלא רב מאי טעמא עבד הכי אין לו מה יאכל הוה, כתב הר' יצחק בן גיאת ז"ל לא תימא אין לו מה יאכל שהוא עני אלא אפילו עשיר כי אין לו מה יאכל ובעי למחצד חטי מארעיה שפיר דמי, וטעמא דחטי דלא פסדי אבל שערי דאי לא חציד להון נתרי ופסדי אפילו יש לו מה יאכל מותר. וש"מ דדבר האבד לא שנא בתלוש ולא שנא במחובר מותר ולא בעינן שנוי אלא קוצר כדרכו ועושה כל מלאכותיו כדרכן ולצורך המועד אפילו דבר שאינו אבד מותר ע"כ. לחפיפה, יש מפרשים לחפות בו מיני מאכל כתמרים ותאנים וכיוצא בהן. נזיאתא דאית בהו, פירש רב האי ז"ל דגילי דאית בהו חזיאן להסקה. לשנה, פירוש לשנה אחרת. שהיוה וכו', וכיוונו מלאכתן במועד. מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, פירוש מכניס בצנעה דהיינו בלילה כדמפרש בגמ' וה"ה לכל דבר שיוכל לבא לידי הפסד כדגרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ג] הדה אמרה פרקמטיא אבדה שרי מטללתא במועדא, כלומר לטלטלה ממקום למקום כדי לשמרה דטלטול לבד פשיטא. וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו, יש שפירשו מניחין אותן ליאבד ולפי זה אם נשאר עד אחר המועד ולא נאבד מותרת אחר המועד. והגאונים ז"ל נראה שמפרשין שאוסרין אותה עליו לעולם, וכן כתב רב פלטוי ז"ל מהו יאבדו דמאבדין להו מנייהו בידים. וכתב רב נטרונאי ז"ל והיכא דליכא ממונא למקנסיה כגון חייט או סופר או אורג שאי אפשר לקנוס מלאכת אחרים כגון זה קונסין אותו בעצמו ומשמתין להו ומלקין להו עד דמקבלי עלייהו דינא ושרינן להו שמתייהו. וכתב הר"א ז"ל ודווקא מכוין אבל שוכח או מתעצל אין קונסין אותו על כך. מדבורי דנורא, אבוקות. צורם אוזן בכור, עובר על כל מום לא יהיה בו [ויקרא כ"ב] קרי ביה לא יהיה בו והכהנים חשודין להטיל בו מום כדי להתירו להם לאכילה.
<h2>דף יג:</h2>
ואם חושש להם שלא יגנבו, אבל כלים שהם לצורך המועד מביאין דתניא וכו', ואפילו ביו"ט נמי שרי כדתנן בהדיא [ביצה י"ד ע"ב] כל שנאותין בו כלומר שמשתמשין בו בחול משלחין אותו ביו"ט, אלא הא דמתניא ברייתא בחול המועד היינו לאשמועינן דמה שאינו צריך לו אף בחול המועד אסור וכן דעת הגאונים ז"ל.
מחפין הקציעות, דהיינו התאנים השטוחות השדה בקש מועט עליהן להגן מן הגשמים ור' יהודה אומר שנותן בו קש מרובה שאפילו יפלו בו כמה וכמה גשמים לא יגעו בהן, ופירשו בירושלמי [פ"ב ה"ה] דלקצור מן הקרקע כדי לחפות או לעבות פליגי דאי בשהוא קצור הא אפילו בשבת אמר רב פורסין מחצלת על גבי לבנים. דשושות, שדשין החיטה לדייסא. גרוסות, טוחנין פולין לגריסין. הן החמירו על עצמן, שאין עושין אע"פ שמותרין. פותח ונועל כדרכו, שאינו ניכר כל כך כיון שיש סטיו לפניה.
בתבלין מזבני כי אורחייהו, שכל הקדרות צריכות תבלין והתירו לפתוח כדי שיראו כל הרוצין מהן ויקנו. ורש"י ז"ל פירש תבלין כרוב וכרישין ואינו נכון. כרופיאתא, מוכרי תבלין. ירושלמי [פ"א ה"י] תני לא יצא וילקט עשבים שאין דרכן לאכול מהן במועד שימכרם ולא כן אמר ר' בא בר ממל גם כבשין דאבדין מותר ופריקו התם בשליקטן ערב הרגל. ולענין פסק הלכה תבלין כפלפלין וכיוצא בה נמכרין בשוק כדרכן בחול המועד ושאר פירות וירקות אם אין נפסדין נמכרין בצנעה או פותח דלת אחת ונועל אחת. ואם החנות פתוח לסטיו פותח ונועל כדרכו. אבל ערב יו"ט אחרון הכל מותר ואפילו בשוק בלי שום שנוי, ואם הן ירקות הנפסדין לעולם מותר בכל צד מדין דבר האבד.
ואלו מגלחין במועד, בחול המועד. הנזיר, שהיה מגלח שערו ביום מלאת ימי נזרו ומניחו תחת הדוד. והמצורע, גם כן טעון תגלחת דכתיב [ויקרא י"ד] ביום השביעי יגלח את כל שערו. והמנודה שהתירו לו חכמים, בירושלמי [פ"ג ה"א] אקשינן דהיה לו לפייס בעל דינו קודם הרגל ופרקינן בשפייסו ולא עברו שלושים יום עד אמצע הרגל. ונ"ל דירושלמי כמאן דאמר [להלן ט"ז ע"א] דלאפקרותא לא שרינן עד שלושים, אבל לדידן דקיימא לן טוט אסר טוט שרי מתני' בשלא היה רוצה בעל דינו להתפייס עד עכשיו, וכן העמידו שם ההיא דמי שנשאל לחכם והותר בשלא מצא פתח עד הרגל. אי נמי י"ל בשלא נזדמן לו לפייס ולהתיר דרך שכחה או עצלה עד עכשיו וכענין שכתבנו למעלה בשם הר"א ז"ל דשוכח או מתעצל אינו בכלל מכוין מלאכתו במועד.
<h2>דף יד.</h2>
גמ' ושאר כל אדם, שאינן מהשנויין במשנה אמאי אסורין לגלח. אמר רבא לשוט דברי הכל אסור, פירש הר"א ז"ל דהכא מיירי ביוצא מארץ לחוצה לארץ ומשום הכי אמרינן דאם יצא לשוטט בארצות בלבד כדי לראות העולם דברי הכל אסור לצאת ואסור לגלח, ואם יצא למזונות דהיינו להרויח מזונותיו וצרכיו שלא היה לו מה יאכל כשיצא מן הארץ דברי הכל מותר בין לצאת בין לגלח עכשיו כשבא בחול המועד. כי פליגי, כשיצא להרויח וכדי שיתעשר הרבה. ר' יהודה מדמי לה לשוט, וקאסר בין היציאה בין הגלוח. ורבנן, שרו לצאת ולגלח ולפי זה כל יוצא מארץ לארץ או מחוצה לארץ לחוצה לארץ מותר לגלח. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
<h2>דף יד:</h2>
אי אבלות דמעיקרא היא, שהיה אונן קודם הרגל כגון שמת לו מת ערב החג אתי עשה דרבים דושמחת בחגיך ודחי עשה דאנינות דהוא עשה דיחיד. ואע"ג דבלאו הכי קיימא לן כרבנן דאמרי בפרק טבול יום [זבחים ק' ע"ב] דיום של מיתה אינו תופס לילו [הכא לדברי הכל קאמר דאפילו למד"א יום ראשון תופס את לילו מדאורייתא] אפילו הכי אינו נוהג ברגל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד וכמו שכתב הרב הגאון ז"ל במס' ברכות [ספ"ב]. ומשמע מהכא דאבלות דיום ראשון דאורייתא ולקמן נאריך בס"ד. ואי אבלות דהשתא הוא, כגון שקבר מתו במועד.
<h2>דף טו.</h2>
ר' יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל של אבנים וכו', פירוש ר' יהודה מפרש מלתיה דת"ק הוא וכן פרשו המפרשים נ"נ. ושמעינן מהכא דמנודה שמת אין מתעסקין עמו לכל דבר שהרי מבזין אותו בהנחת אבן על ארונו, אלא כמאבד עצמו לדעת דמי שאמרו במס' שמחות [פ"ב ה"א] אין מתעסקין עמו לכל דבר אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים מפני שהוא כבוד לחיים כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים עושין, ואף המנודה כמאבד עצמו לדעת הוא שהיה לו לילך לחכמים לפייסם כדאמרינן [להלן י"ז ע"א] מאי שמתא שם מיתה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל אלא שכתב דאין קורעין לכבוד קאמר אבל האבלים קורעים דאי לא נהיג דיני אבלות שורה ותנחומין למה. ואינו נכון אלא אף הקרובים אין קורעין דלאו הא בהא תליאן כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל [הלכ' ת"ת פ"ז ה"ד] וכן נראה דעת הר' יצחק בן גיאת ז"ל.
שנינו בשמחות [פ"ב ה"ב] איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה לראש הגג ונפל ומת אלא שאמר ראו שאני עולה לראש הגג ונפל ומת זהו בחזקת המאבד עצמו לדעת, כלומר אע"פ שלא ראוהו ממש שנפל. ודווקא גדול אבל קטן לעולם מתעסקין עמו לכל דבר דכשלא לדעת דמי כדאיתא התם [ה"ד]. ושוב מצאתי לרבינו הגדול ז"ל בתשובה שכתב דמנודה מתעסקין עמו לכל דבר דלא שמענו אלא ב"ד מניחין אבן על ארונו. ואינו עולה יפה דכיון דמבזין אותו בהנחת אבן איך יתעסקו בו בדבר שהוא כבוד של מתים ומה שכתבנו עיקר. ומיהו הני מילי במנודה משום אפקרותא אבל משום ממון כגון אלו המנודין על פרעון המיסים וכיוצא בהן כיון שמת פטור מגזרתם וכך אנו מקובלין מרבותינו האחרונים נ"נ. מנודה מהו בתפילין תיקו, והא דלא פשטוהו מדר' אליעזר דברכוהו ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ לו תפילין כדאיתא בשלהי [פרק] ד' מיתות [סנהדרין ס"ח ע"א] אלמא מניח היה תפילין בימי נדויו, [לאו ראיה היא] דהתם ל"ג לחלוץ לו אלא לחלוץ תפיליו כלומר תפילין של עצמו מפני...
גרסינן בשמחות [פ"ב ה"ז] הרוגי ב"ד אין מתעסקין עמהן לכל דבר ואין מתאבלין אלא אוננין שאין האנינות אלא בלב בלבד והביאה הרב הגאון ז"ל בסוף מסכתין. ונשאל רב יהודאי ז"ל אבל מנודה מהו להברותו ונסתפק לו בדבר, ולא ידעתי למה דהא מנודה מותר לההנותו כדאמרינן שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו, אלא דודאי אסור לאכול עמו אע"פ שאינו תוך ד' אמותיו כדאמרינן לקמן [ט"ז ע"א] לדאכיל ושתי בהדיה וקאי בארבע אמות דיליה דכתיב [שופטים ה'] אורו ארור יושביה, ואו או קתני כלומר או דאכיל בהדיה אפילו חוץ לארבע אמות או דקאי תוך ארבע אמות אע"ג דלא אכיל בהדיה. ואין להתיר מפני כבוד המת דאין השורה וההבראה אלא כבוד של חיים כמו שמוזכר בשמחות [שם ה"א] גבי (מאכיל) [מאבד] עצמו.
חנות קטנה, כדי להרויח פרנסתו ולא יותר, דאסור לההנותו ליותר מכדי חייו. ורב חסדא פירש כגון שימכור מים בבקעת מקום ששמו ערבות שלא היו מים מצויין שם. ובתוספות [אמרו] דאבל אפילו כדי פרנסתו אסור ולא התירו כן אלא במוחרם שאין לו קצבה ויבא לידי מיתת רעב. גויתו, אמה שלו.
<h2>דף טו:</h2>
מנודה מהו בנעילת הסנדל תיקו. והא דלא פשטינן מדר' אליעזר דחלץ מנעליו [בב"מ נ"ט ע"ב], י"ל דמילתא יתירה עבד דהא ישב נמי על גבי קרקע, ומיהא דתניא באבל יצא לדרך נועל, שמעינן דמותר לנעול נמי מחמת עקרב וכיוצא בו וכן חיה כל שלושים וכדשרי' נמי ביום הכפורים כי האי גוונא. וכל הני בעיי דלא איפשיטו כתב הרב הגאון ז"ל בתשובה דאזלינן בהו לקולא דמדרבנן נינהו, והלכך מנודה מותר בכל דבר חוץ מתספורת ותכבוסת ונוהגן אפילו ברגל, אלא שראיתי לרב בעל העיטור שאסרו בתפילין. אבל לענין אם צריכין אשתו ובניו לנהוג נדויו דעת הראב"ד ז"ל שאין צריכין מדאצטריכינן למיבעי אם מותר בתשמיש המיטה, ואם צריכה היא להתרחק פשיטא דאסור ובניו כאשתו דכולהו כגופו דמו. ואפשר היה לדחות דהתם במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ואבעיא לן אם אסור בתשמיש שהיא הנאת גופו כחליצת מנעל ותכבוסת וכיוצא בהן. ולענין מוחרם נראה לי שאסור בכל מה שאסור האבל, דאי לא הוה לן למיבעיא במוחרם כדמבעיא לן במנודה, אלא ש"מ דפשיטא לן דכל דיני אבל עליו והיינו דלא שונה ולא נשכר. ועד כאן לא הותר לכדי חייו אלא כדי שלא ימות ברעב מפני שאין לדבר קצבה כמו שכתבנו למעלה, ומשום האי טעמא שונה לעצמו שלא ישתכח תלמודו, ואי קשיא אם כן למה איצטריך למיתני ולא שונה ולא נשכר פשיטא, י"ל סיפא איצטריכא ליה דעושה חנות קטנה ושונה לעצמו אע"ג דאבל כי האי גוונא אסור. ופירוש לדאכיל ושתי בהדיה וקאי בארבע אמות דיליה כבר פירשתי דאו או קתני, ומ"מ מי שעשה כן אינו מנודה או מוחרם כמוהו אלא כמי שעובר על דברי קבלה בלבד. ומיהו אם נדו או שמתו המדבר והיושב עמו הרי זה מוחרם כמוהו. ויש מי שאומר דבמוחרם אי אכיל ושתי בהדיה הרי הוא מוחרם כמוהו מן הסתם, ואינו נכון.
<h2>דף טז.</h2>
אתפקר, שביזהו בדברים. פתיחא, הוא שטר שכותבין עליו שהוא מורד שאינו רוצה לבוא לדין ומחרימין אותו והוא פורע שכר אותו כתב. ואסרינן, קושרין אותו על העמוד להלקותו. הרדפה, שרודפין אחריו בכמה נדויין. לאפקרותא, שחרף תלמידי חכמים. בעו רבנן לאפטורי, לחזור לעירם והם שהיו בנדוי צריכין להיות בהתרה דהכי סבירא ליה לאביי. אתו תלתא אחריני ושרו, וכתב רב האי ז"ל והוא ששוין בחכמה וביראת חטא. מתרינן ביה שני וחמישי ושני, והני מילי לממון אבל לאפקרותא לאלתר. ומיהו אף לממונא אי אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא כדאיתא בהגוזל [ב"ק קי"ג ע"א] והא מיירי כדאמר אתינא אתינא. ומ"מ אם רצו ב"ד למחול על כבודן הרשות בידן כדאמרינן בירושלמי [פ"ג ה"א] ר' יהושע שלח תלת זמני לחד בר נש ולא אתא, אמר אלולי דלא חרמית בר נש מן יומוי הוה מחרימנא ליה. טוט אסר, השופר אסר והשופר יתיר, כלומר דמתירין אתו מיד כיון שפייסו, והא דאמרינן לישרי ליה לא חלה עליה שמתא תלתין יומין, כתבו הראשונים נ"נ דמיירי בשנדו לשלושים יום בפירוש, דהא אביי מבתראי הוה ואמרינן נדוי שלנו כנזיפה שלהם. ונראה שהם מפרשים נדוי שלנו כלומר של דורות אחרונים כנזיפה שלהם דהיינו דורות הראשונים. אבל רש"י ז"ל פירש נדוי של בני בבל כנזיפה של בני ארץ ישראל. מנודה לרב מנודה לתלמיד, שהתלמיד חייב לנהוג בו נדוי ומיירי בשנדהו לכבודו לבד, דאי לא כל ישראל חייבין לנהוג בו נדוי גם כן.
<h2>דף טז:</h2>
ונזיפה דידן כמה הוי חד יומא, כתב הר"א ז"ל שענין הנזיפה אינה אלא הכלמה בעלמא ומתחבא מבני אדם וממעט בדבורו ובעסקיו כאדם המרוחק מגדול הימנו שצריך להצטער בעצמו לעיני רואיו, אבל ריחוק בני אדם ממנו באכילה ובשתיה ובשאילת שלום ובעטיפה ובגיהוץ ותספורת ובנעילת הסנדל לא מצינו בו איסור. אבל נראה שאסור הוא לשאול בשלום אחרים כדאמרינן בתענית [י"ד ע"ב] ובשאלת שלום שבין אדם לחברו כבני אדם הנזופין למקום, וכן בעובדא דרבה דמסכת חולין [קל"ג ע"א] (ולקדמיה) [ולקריין לרבא] רבה נזוף היה. ואין הנזיפה צריכה התרה שלא מצינו למר עוקבא ובר קפרא שהותרו, ומה ששלח רבי לר' חייא תא לא מפני שצריך היתר אלא להודיעו שמקצת היום ככולו. ועוד משום חיבתו של רבי חייא שהיה רבי מתאוה לראותו. והנזיפה אינה צריכה פיוס שלא מצינו בכל אלו הנזופים שהזכירו שום פיוס, אלא שהנזיפה שהם נוהגים בעצמן ומדעתן היא עיקר הפיוס כך כתב הרב ז"ל, והא דאיפסיקא הלכתא בתלתא דמשמתין אתו תלתא אחריני ושרו, כתבו משם רב האי ז"ל דווקא בדשוו להנהו אחריני בחכמה ויראת חטא.
<h2>דף יז.</h2>
ולא נהגו חכמים קלות ראש בנדויה שלוש שנים, ואע"ג דסתם נדוי דידהו שלושים יום אפשר שנדהו לג' שנים בפירוש או שמא לא חזרו המנודין מן העבירה ולא היה בהם כח להתיר עד עכשיו שחזרו בהן, דשמא אם היתה השפחה קיימת לא היתה מתרת עד שיחזרו בהן. מאי דקמא, היכי איתרמי. במקום שאין מכירין, אין נוהגין בו כבוד ויצרו נכפף. דידיה נדוי דידך לאו נדוי, כתב הר"א ז"ל נראה לי מפני שלא התרה בו תחילה שלא יאכל ושמא היה סבור האוכל שעומדות לימכר ויחשב כמה יאכל ויפרע ואילו היה כך לא היה שם שום איסור, אבל אם התרה דאינן עומדות לימכר ושלא היה רוצה שיאכל זה אינו ניצל מתורת חמסן אע"ג דיהיב דמי, ומי שהוא חמסן מעוברי עבירה הוא וצריך נדוי. וכתבו מקצת המפרשים נ"נ דדווקא בשהאומר אדרבא הוא חכם, אבל אם המנדה תחילה הוא אדם הגון והאחר היה עם הארץ לאו כל כמיניה למימר אדרבא שאע"פ שביזהו אינו מתחייב בנדוי, וכל שכן אם היה המנדה תלמיד חכם שאין מנדין אותו אלא אם כן חטא כירבעם בן נבט. ירושלמי [פ"ג ה"א] המונע הרבים מלעשות מצוה צריך נדוי וכן העושה דבר שלא כשורה. עוד שם זקן ששכח תלמודו מחמת האונס נוהגין בו כקדושת הארון. ואפילו מעצמו, שהוא נדה את עצמו. אין מתירין לו אלא בפניו, יש כותבים דמדעתו ובידיעתו קאמר וכדי שלא יחשוד לאותן שלא יהו נוהגין לו נדוי כדאמרינן [נדרים ס"ה ע"א] המודר הנאה בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שר"ל מידיעתו דהא פרישו טעמא בירושלמי [שם פ"ה ה"ד] מפני החשד. יהא בנדוי, פרת"ם ז"ל דראוי לנדותו קאמר ולא שיהו חכמים מנדין אותו מעתה.
תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, פירשו בגמ' בנדרים [ז' ע"ב] כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה משמת איניש היה משמת נפשיה ברישא והדר משמת אחריני וכד הוה עייל לביתיה שרי לנפשיה, ודווקא כי הא קאמר שנדה עצמו שלא מחמת נדנוד עבירה הא לאו הכי אין הוא מתיר עצמו והיינו נמי דאקשינן עלה פשיטא. יהיב שלמא לבי עשרה, יש שפירשו שעצה נתנו לו לתת לו שלום כדי שיאספם ויתעכבו עמו, ויש שפירשו דה"ק ותגן עליו זכות הרבים המשיבין לו שלום עד דמקלעין ליה עשרה, וכל זה איננו שוה. ואפשר לי לפרש דאשמעינן שהוא מותר בשאילת שלום כדי לקבצן, ואע"ג דמנודה לשמים אסור בשאילת שלום משום דחמיר כדאיתא בגמ' [לעיל ט"ו ע"א], הכא לאו מנודה לשמים ממש הוי כיון דאינו אלא חלום בעלמא. לשמותיה שויוה שליח, לההוא גברא מן השמים ולא להתיר. אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, ושמא ההיתר היה מן הדברים הבטלים. מימנו אנגדא וכו', היו יורדין למנין כדי להלקות צורבא מרבנן אבל לא היו מחרימין אותו לעולם. אזנובתא דכלבא וכו', אפילו ישמת אדם זנב הכלב יפעל בו להחרימו וכיוצא בזה.
<h2>דף יז:</h2>
תברי, שקורין לקול השופר תברים. תברי בתי רמי, שהוא משבר בתים גבוהים. ובגמ' אמר ריש לקיש כשם שנכנסת ברמ"ח איברים כך יוצאה מרמ"ח איברים, כלומר כשמתירין אותו. וכתבו הגאונים ז"ל והוא שהתירו שלא מחמת יראה ובדעת נוחה. שלא ישהו קרבנותיהן, שהיו אסורין להביא קרבן עד שיגלחו. מקצת יום, של (שלושים) [שביעי] ככולו. ושאר אדם שתכפוהו אבליו הכביד שערו מיקל בתער ולא במספרים וכו', פירוש אבל בהני ד' דמתני' שתכפוהו עוד אבלם מספרים אף במספרים ומכבסים בנתר אפילו תוך שבעה, דאי אחר שבעה הא חשיב בהדייהו כבוס וכבוס אחר שבעה לכל אדם מותר, שאין הכבוס מכלל שלושים אלא הגיהוץ. וכתבו משם רש"י ז"ל שאם היה לאבל בגד מכובס קודם אבלותו מותר ללובשו. ואינו נכון דלא מפני מלאכה נאסר אלא מפני הנאה ולא מצינו אסור לכבס ומותר ללבוש אלא בימים של שביתה ואפילו סדינין ומטפחות הידים אסורין שלא הלבישה לבד אסרו אלא הנאת הגוף וכן דעת רוב המפרשים. והראב"ד ז"ל אסר עוד אפילו כלי פשתן דאע"פ שאמרו אין בהן משום גיהוץ, כיון שאסור ללבשן בשבת שחל ט' באב בתוכה לא יהו ימי אבלות קלים ממנה וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף יח.</h2>
גנוסטר, מספרים. ומותר לגלח שפה בחולו של מועד, גרסינן בגמ' שפה מזוית לזוית כלומר כנגד כל פתיחת הפה, אבל הנחה דהיינו מה שחוץ לפתיחת הפה אינה מותרת לגלחה אלא בשמעכבת אכילה ושתיה כלומר שהשערות ארוכין. ונקראת הנחה מפני שדרך מגלחין להניחה עם הזקן ואמר רב נחמן ב"ר יצחק ולדידי כל שהו כשפה המעכבת דמי מפני שהיה אסטניס. ובהלכות גדולות שלא התירו שפה אלא לאחר שבעה. והר"א ז"ל החמיר עוד אפילו כל שלושים מדתניא בשמחות [פ"ז] שלושים לתספורת כיצד אחד שער ראשו וזקנו ואחד כל שער שבו. ואין כל זה נכון שהשפה כנטילת צפרנים לכל דבר שכך אמרו בירושלמי [פ"ג ה"א], ואלו צפרנים אפילו תוך שבעה מותרין כמו שכתב הרב הגאון ז"ל, וכן נראה מן הירושלמי [שם] וכן דעת הרמב"ן ז"ל. והתירו כן כדי שלא תהא מאכלו מאוסה עליו. כיון דאשתני, שעמדו שני ימים או שלושה אחר נטילתן. אשתני, ואין האשה מפלת מחמתן. יש גורסים מטפחות הספרים, והן מטפחות שגוללין בהן הספר והכי מוכח בירושלמי [פ"ג ה"ב] דגרסינן עלה מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד אבל מכבסין אותן בנתר ובורית. ויש גורסים ספרים כלומר המטפחות שנותן המתגלח על ברכיו וכתפיו לקבל השער הנושר. מטפחות הספגין, הם שמנגבין בהן ידיו ופניו כשירחצם או ביציאתו מן המרחץ. מי שאין לו אלא חלוק אחד וכו', ירושלמי [שם] בעי קומי ר' יוסי בגדי קטנים מהו אמר ליה כמי שאין לו [אלא] חלוק אחד, פירוש מפני שדרכן לטנף בכל שעה. כלי פשתן, אין בהן משום גיהוץ וכן הלכתא משום דכלי פשתן מיד הזעה נכנסת בהן, ואע"ג דאיהו גופיה אמר לעיל מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו הא תרי לא, התם דשאר מיני.
<h2>דף יח:</h2>
מתני' דיתיקי, היא מתנת שכיב מרע. פרוזבול, הוא שהיו כותבין בספר הדיינין שמסר פלוני חוב שיש לו על פלוני כדאיתא בגיטין [ל"ו ע"א], שהיו עושין כן כדי שלא ישמט בשביעית. אגרות שום, שומא שעושין ב"ד על הקרקעות כדי להגבות לבעל חוב. ואגרות מזון, כשהאשה תובעת מזונות על נכסי בעלה. ושטרי בירורין, שכל אחד מבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדינו. וכתב רש"י ז"ל דכל אלו דבר אבד נינהו, קידושין שמא יקדמנו אחר, גיטין שרוצה לפרוש בים ותשאר אשתו עגונה, שוברין שאבד שטרו ורוצה לכתוב שובר ולילך למדינת הים, אגרות שום כגון שאין ב"ד בעיר אלא זה ורוצין ללכת להם, וכן כולם על דרך זה. ולפי זה הא דאמרינן בגמ' [לעיל י"ד ע"ב] דנין דיני נפשות ודיני ממונות במועד בשאין שם בי"ד אחר ורוצין ללכת למדינת הים. אגרות רשות, פירשו בירושלמי [פ"ג ה"ג] אגרות שלום שבין אדם לחברו, ויש גורסין אגרות [של] רשות והן אגרות שעשה המלך או ראש הגולה למי שממנין אותו דיין על מקום אחר.
<h2>דף יט.</h2>
גמ' כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו', ובתוספות [אמרו] דווקא הני דחובה הן והמצוה עוברת בכתיבתם אבל ספרים בין לעצמו בין לאחרים אסור ואע"ג דבמצוה קא עסיק. וזה ברור דהא תנן [לעיל י"ח ע"ב] אין מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה. כדי פרנסתו, כדי להרויח פרנסתו מרווחת דאי שאין לו מה יאכל לכולי עלמא שרי. הא דאמרינן וטווה על יריכו, היינו שנותן החוט על ירכו ומשפשף בידו והיא מטוה מאליו, אבל לא בידיו ואצבעותיו או בפלך כדרכו בחול.
מתני' הקובר מתו וכו' גזרות שבעה, הדברים שהאבל אסור בהן כל שבעה ובגמ' [כ"א ע"א] חשיב להו. גזרות שלושים, תספורת וגיהוץ ומשתה שאסור בהן כל שלושים. שבת עולה, למנין ימי האבלות ואינה מפסקת אבלות שאם קברו שני ימים או שלושה קודם השבת אין אומרים כיון שהגיעה שבת בטל אבלותו אלא מונה תשלום שבעה אחר השבת, מה שאין כן ברגלים שהן מפסיקין האבלות בקובר קודם הרגל, ואינן עולין שאם קברו ברגל אין הרגל עולה למנין האבלות כלל ומונה שבעה אחר הרגל, ובירושלמי [פ"ג ה"ה] יהיב טעמא מפני מה אין השבת מפסקת מפני שאי אפשר לשבעה בלא שבת ואם היה מפסיק אין לך אבלות של שבעה. עצרת כשבת, דעולה ואינו מפסיק. ומכאן אפשר לדקדק שאין חיוב בימי אבלות שיהו רצופין, דהא למתני' קברו שני ימים קודם הרגל מונה חמישה אחר הרגל. אבל גאון ז"ל השיב במי ששמע שמת אביו וקרע ואחר כך אמרו לו קיים ולא נהג שני ימים אבלות ואחר כך אמרו לו שהאמת היה שמת בשעה ראשונה ששמע, אינו חייב לחזור ולקרוע כיון שהיה הקרע בשעת חמום וכבר מת אבל חוזר ונוהג שבעה ימי אבלות רצופין שהרי הוקשו לחג. ומכאן נראה שלא כדבריו. ועוד היה נראה לומר דכיון שחל עליו אבלות ונהג בו אע"פ שביטל מקצת ימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבלות, אלו דברי הרמב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב בגמ' שיש תשלומין מדקתני בגמ' בסמוך [כ' ע"א] ת"ר קיים כפיית המטה שלושה ימים קודם לרגל וכו' ומדקתני קיים אלמא הא לא קיים אין רגל מפסיקו, ומינה לכל אבל שלא נהג אבלו תוך שבעה משלים תוך שלושים חוץ מקריעה שאם לא קרע בשעת חיובו אינו קורע אלא תוך שבעה כדאמרינן [לקמן כ' ע"ב] במי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך שבעה קורע, אחר שבעה אינו קורע.
<h2>דף יט:</h2>
גמ' אפילו שעה, קודם חשכה בטלו ממנו גזרות שבעה. הלכה כאבא שאול בזו ובזו וכו', ונשאל גאון ז"ל אם חל ח' של אביו ואמו להיות בשבת ערב הרגל אם מגלח בערב שבת כאבא שאול או דלמא כבוד אביו עדיף, והשיב דהא קיימא לן כדברי המיקל באבל וכיון דשלושים יום דתספורת בטלו מפני כבוד יו"ט אין חוששין לכבוד אב ואם כדאמרינן בירושלמי [פ"ג ה"ח] ר' שמואל בר אבדימי דמכת אימיה תמניא יומין קמי מועדא שאל לר' מונא, אמר ליה כל מה שתלוי בשבעה רגל מפסיקו ברם הכא עד שיגדל פרע ויגערו בו חבריו. ודבריו תמוהין מאד דבירושלמי זה אדרבא נראה מפורש דעניני אביו ואמו אין הרגל מפסיק, ואולי הרב ז"ל מפרש הירושלמי בתמיהא כלומר מי נימא הכא עד שיגדל פרע או יגערו בו חביריו, הא ודאי לא אלא הרגל מפסיק, ואינו מחוור. ומשם הראשונים נ"נ דליכנס לבית המשתה אין הרגל מפסיק דדברים שבצנעה הן, דהא אמרינן על כל המתים נכנס למשתה אחר שלושים על אביו ואמו י"ב חודש ואי אפשר לי"ב חודש בלא רגל, וכל שכן לדברי האומר דדברים שבצנעה נוהגין ברגל גם במצות שלושים וכן עיקר כדבעינן למימר קמן. הלכך אין מותר לרחוץ עד דחייל לרגל וכו', וה"ה לתכבוסת שהוא מגזרת שבעה שאסור ללבוש בגד מכובס עד הערב שהיא הלילה. ובנמוקי רבותינו הצרפתים ז"ל מעשה ועמד רבינו שמואל ז"ל מאבלותו ערב יו"ט מבעוד יום והלך לבית הכנסת ולא התפללו מנחה אצלו בבית האבל כמו שעשו כל השבת, דכשם שהרגל מבטל גזירת שלושים ומותר להסתפר ערב יו"ט כך מבטל גזרת שבעה ועומד מאבלותו מבעוד יום. והרמב"ן ז"ל כתב שאין זה מחוור שהרי אמרו אסור ברחיצה עד הערב וה"ה לכל גזרות שבעה שאסור בהן עד הלילה, אלא לענין גזירת שלושים בקברו ז' קודם הרגל מפני שאינו יכול לגלח ביו"ט התירוהו מבעוד יום וכן בזקיפת מטות מן המנחה ולמעלה [להלן כ"ז ע"א] משום דלא אפשר ואעפ"כ אינו יושב אלא משתחשך וכן דעת הר"א ז"ל.
דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל וכו', ושמעינן מינה דאפילו ביחיד במקום רבים נקיטינן כיחיד המיקל.
כתב הרב הגאון ז"ל והלכה למעשה וכו' ומאן דשכיב ליה שכבא וכו' ונקיט ימי אבלות מיו"ט אחרון וכו', וכתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שאינו קורע דשאר דברים שנוהג בהן היינו משום דאין יו"ט מתחלל ממש בכך, שהרי בעלמא מי שהיה חולץ מנעל וסנדל ולא קורא בתורה ומעטיף ראשו לא חלל יו"ט, אבל קריעה ודאי לא. ומ"מ מה שכתב הרב הגאון ז"ל אינו אלא דווקא בשבעה מתי מצוה המפורשין בכתוב אבל באחיו מאמו ואחותו נשואה או אחד מן השניים אינו מתאבל עליהם ביום טוב שני כלל, דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבים. אבל באותן מתי מצוה מתאבל ואפילו ביו"ט שני של ראש השנה, דאע"ג דקדושה אחת הן מ"מ יום שני דרבנן הוא וכן כתב הרמב"ן ז"ל, אע"פ שהרמב"ם ז"ל הלכ' אבל [פ"י ה"י] כתב דיו"ט שני של ראש השנה כיו"ט ראשון הוא. ויש לרבותינו הצרפתים ז"ל סברא אחרת בענינין אלו כי הם סוברין דאפילו אבלות של יום מיתה וקבורה דרבנן, שאם היה דאורייתא לא היו פוסקין כדברי המיקל וכן לא היו מתירין לאבל ההולך בדרך לנעול מנעל. והא דאמרינן בריש פרקין [י"ד ע"ב] אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, התם לרבנן קרי הכי כדאמרינן נמי [ר"ה ל"ב ע"ב] גבי שופר אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, מאי טעמא (שבתון) [שופר] עשה ויו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ובדבר שהוא משום שבות מאי עשה ולא תעשה איכא, אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה. ולפי זה מת לו מת ביו"ט שני אינו נוהג אבלות ונראין דבריהם להלכה, מיהו אנן בתר הגאונים ז"ל גרירינן. ועוד יש לסייע דבריהם מדגרסינן במסכת שמחות [פ"ד הי"ח] ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו מתאבל ואונן ולא מיטמא, אלמא מתאבל מספק ביום ראשון דספק של תורה הוא. ואם תאמר אם עניני האבלות ביום ראשון דאורייתא למה אינו נוהג בהם בעוד שמתו מוטל לפניו שהוא עיקר המרירות. י"ל דודאי נוהג הוא במקצת דיני האבלות אסור ברחיצה וסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין וכן בתספורת ומלאכה ואסור בשאילת שלום דאפילו אחרים אסורין כשיש מת בעיר, אבל חליצת המנעל ועטיפת הראש וכפיית המטה אינו נאסר בהן שלא יהו צרכי (החולה) [המת] מתאחרין בכך. ועיקר אבלות של תורה אינו כלל אלא בעדונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפילין שהן פאר ותכבוסת ותספורת דאבלות כשמה שיצטער מנוהג העולם ועדוניו, אבל חליצת מנעל ועטיפה אינן בכלל עדונין ולעולם מותרין מן התורה. ומה שהתירו לחתן לבעול בלילו היינו משום דאתי עשה דידיה ודחי עשה דאבלות. הואיל ומצות שלושים נוהגת ברגל, מיהא שמעינן דנוהג הוא ברגל כל מצות שלושים ואסור בתספורת וגיהוץ ושמחת מרעות, ולא אמרינן בהכי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד שאין אבלותו מתפרסם בכך וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ויש מי שלא כתב כן.
<h2>דף כ:</h2>
אמר ליה אימא קיימת, לא רצה להשיב על אביו כדי שיכיר שמת, וכן כששאל על אמו לא השיב עליה והכיר שמתו שניהם. ואמר לשמש שלו חלוץ לי מנעלי מפני האבלות ואחר כך הולך כלי למרחץ דמקצת היום ככולו. ומדלא חזינן הכא דקרע כתבו קצת המפרשים נ"נ דשמועה רחוקה אפילו דאביו ואמו אינו קורע, והא דאיבעיא לן בסמוך קורע או אינו קורע לאו בשמועה רחוקה איבעיא ליה אלא בשמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה. ואין סוגיית הגמ' הולמת כן וגם אין הסכמת רוב המפרשים נ"נ כך, אלא בקריעה דשמועה רחוקה איבעיא לן, אלא דודאי קיימא לן כר' מני דאמר אינו קורע בשאר המתים אבל על אביו ואמו קורע הוא מפני כבודן. והא דהכא דר' חייא אחיו ואחותו היו כדאמרינן רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא לומר שהיה חייב להתאבל [על] אביו ואמו של רב, ואם אביו ואמו של ר' חייא הוא שמתו למה הוצרך לספר קורבתו של רב עם ר' חייא. ובנוסחאות ישנות כתוב בהן אבו קיים והוא שם אביו של רב כדאמרינן בסנהדרין [ה' ע"א] איבו חנא ומרתא ור' חייא כולהו אחי היו. ואפילו לגרסאות שכתוב בהן אבא ואימא קראם כן לכבודן. ושמעינן מהאי עובדא דמי שבאו לו שתי שמועות אינו נוהג אלא אבלות אחת לשניהן. ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל, פירוש אע"פ שהיא שמועה רחוקה.
שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה וכו', וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא דאע"פ שבמוצאי הרגל או במוצאי שבת נעשית רחוקה נוהג בדברים שבצנעה דומיא דקבר מתו ברגל, אבל אם היא שמועה רחוקה עכשיו אינו נוהג אפילו דברים שבצנעה אלא למוצאי שבת נוהג אבלות כדין שמועה רחוקה. אבל לענין שומע שמועה קרובה ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה כתבו הגאונים ז"ל דבמוצאי הרגל אינו קורע מדאמרינן בגמ' קריעה בלא שבעה מי איכא. והרמב"ן ז"ל סובר דקורע דכיון דבשעה ששמע קרובה היתה אלא שמפני הרגל לא היה אפשר לו לקרוע, והרי אבלות זו ראויה היתה לנהוג שבעה ושלושים ולא אמרינן קריעה בלא שבעה ליכא אלא בשמועה רחוקה ולומר דכשם שהקלו עליו שלא לנהוג שבעה הקלו שלא לקרוע. ועוד דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו דמי וקורע אף במועד כדאיתא בשלהי מכלתין [כ"ד ע"ב]. נראה שסובר הרב ז"ל דכל ששמע בחול המועד צריך לקרוע. עוד כתב הרב ז"ל דלענין (שבועות) [שמועות] כל ששמע מפי קרוב או גוי מסיח לפי תומו מתאבלין, דבמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי, וזה הכלל כל עדות שמשיאין האשה על פי קרובים מתאבלין עליו. ומשם רבותינו הצרפתים ז"ל אמרו שהשומע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל בטלו הימנו גזירות שבעה אע"פ שלא נהג אבלות באותו יום, וכענין שאמרו [י"ט ע"א] דשבת עולה למנין (שלושים) [ז' וה"ה] כשבאה לו שמועה קרובה בשבת. ואין זה נכון בעיני כלל שלא מצינו בשום מקום שמועה בלא הנהגת אבלות כלל אם מעט ואם הרבה.
כל שמתאבל עליו אם מת מתאבל עמו באבלות שלו, ולא אמרו שינהוג אבלות מפני כבוד אשתו אלא על חמיו וחמותו בלבד ולא על שאר מתים, ויש כותבים דאף היא אינה מתאבלת אלא על חמיה וחמותה. ואינו מחוור דהיא בכל אבלות שלו נוהגת עמו דכבוד בעל חמיר טפי. והראיה מדאמרינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] הרי שמת חמיו או חמותו אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת, וכן מת חמיה או חמותה או אחד מקרובי בעלה אינה כוחלת ופוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג, והיינו דלא אמרו נמי בגמרין לא אמרו לכבוד בעלה אלא על חמיה וחמותה. וכתב הרמב"ן ז"ל דלא אמרו כל שמתאבל עליו מתאבל עמו אלא על שניים של שאר כגון בנו שמתאבל על בן ובת שלו, אבל שניים של קדושין כגון בנו המתאבל על אשתו או בתו המתאבלת על בעלה וכיוצא בהן לא. ומקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל כתבו שלא אמרו בשניים אלא בקרובין להן, אבל אחיו מאביו המתאבל על אחיו מאמו כיון שאינו קרוב לו כלל אינו נוהג בו כלום. וכתבו המפרשים נ"נ שאם רצו הם למחול על כבודן כבודן מחול, דכיון דלאו באפה פטורין משום כבודן הוא והן מוחלין. והא דאמרינן באפה נהוג אבלותא, נוהג הוא אבלות גמור ואפילו גזרת שלושים מדקאמרינן בגמ' בר' ירמיה סבר למיתב עלה שבעה ושלושים אמר ליה לא אמרו לכבוד אשתו אלא על חמיו וחמותו, אלמא הא לא הכי אף גזירות שלושים נוהג ולא כאלו ההולכין לשוק ונועלין ועושין צרכיהן והאבל מכיר בהן ולא אמרו עמו בבית דווקא אלא לאפוקי דברים שבצנעה שבתוך ביתו שאינו נוהג או שהוא בעיר אחרת שאז אינו נוהג כלום.
צורניאתא, מטעמי אבל. דליכא קריעה בלא שבעה, ואע"ג דאשכחן על רבו ונשיא, במתו מיהא לא אשכחן. והקשה הר"א ז"ל חליצת מנעל לא ליבעי דלא אשכחן ליה נמי בלא שבעה. ותירץ דשאני קריעה שאינה אלא בשעת חימום דהיינו יום ראשון. ועל כן אינו ראוי לקרוע, מה שאין כן במנעל דנהיג כל שבעה וראוי לחלצו אפילו נחשוב יום שמועה כיום שלישי או רביעי. מי שאין לו חלוק לקרוע, כגון שעטוף בסרבל וכיוצא בו או לבוש בגדים שאולין שאינו רשאי לקרען כדאיתא לקמן [כ"ו ע"ב]. אבל על אביו ואמו קורע והולך, יש שפירשו כל שנים עשר חודש, ובעל הלכות פירש לעולם. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה מדגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ז] אפילו אחר כמה חייב לקרוע ומשמע לעולם. ה"ג ואחותו נשואה מאביו ומאמו, וכן גרש"י ז"ל, ול"ג בין מאביו בין מאמו דאם כן דכל שהיא אחותו או מאביו או מאמו מתאבל למה לי למתני בתר הכי ואחותו בתולה מאמו, השתא בנשואה חייב בבתולה לא כל שכן, והרמב"ן ז"ל גורס כגרסא ראשונה. והוי יודע דאחותו ארוסה ואנוסה ומפותה כולן מדברי סופרים הן שאין כהן מטמא להן.
קריעה מעומד מנא לן וכו', פירוש לעכובא מנא לן דהא אם קרע מיושב לא יצא כדאמרינן בגמ' באמימר דמית בר בריה וקרע כד אתא בריה קרע זימנא אחריני, אדכר דמיושב קרע קם קרע מעומד. וכן למדנו מההוא עובדא דאמימר דכשהוא קורע על השניים אם קרע שלא בפניהם לא יצא, דהא כד אתא בריה חזר וקרע, וכן כתב הר' יצחק בן גיאת ז"ל והרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' אבל ה"א] אע"פ שאין נראה כן מדברי הר"א ז"ל.
<h2>דף כא.</h2>
אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג, יש גורסין בשבת משום דבמועד משמע דאפילו דברים שבצנעה מותר כיון שהן מפסיקין. והגרסא הראשונה עיקר, וכן שנו בשמחות [פ"ז] במועד כאילו [אינו] אבל ונוהג בדברים שבצנעה. ומצאתי בהלכות גדולות שנחלקו הגאונים ז"ל בברכת אבלים שיש אומרים שהם בכלל דברים שבצנעה, ומר רב יהודאי אמר כיון דאיכא תלתא או עשרה לאו צנעה הוא. ופירוש ברכת אבלים היינו שאומר בברכת המזון נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו, וכן בברכת הטוב והמטיב כשמגיע לשלוש הטבות ושלוש גמולות אומר אל אמת דיין אמת שופט בצדק ואנחנו עבדיו ועמו ועל הכל אנו חייבין להודות לו וכו'. וכן כתב רב עמרם גאון ז"ל והוסיף עוד שאומר בברכת בונה ירושלים בא"י מנחם אבלים ובונה ירושלים, וכן נראה שמסכים הרמב"ן ז"ל אע"פ שיש גאון שכתב שאין להוסיף בנוסח ברכת בונה ירושלים כלום.
אלו דברים שאבל אסור בהן במלאכה, כתב הר' יצחק בן גיאת ז"ל דדווקא ביום אבל בלילה מותר במלאכה. וכמדומה לי שיצא לרב זה מדתניא בפ"ק דתענית [י"ג ע"א] כשאמרו אסור במלאכה כלומר בתענית ציבור לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר, וכשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא בחמין, וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. ומ"מ אינו נכון בעיני דאם כן מי שהפך זיתיו ואירעו אבל יעשה בלילה. ועוד דמאי שנא לילה אי משום דצנעה היא לא הותר צנעה עד אחר שלושה. על כן נ"ל דהאי וכן אתה מוצא במנודה ואבל לא קאי אלא ארחיצה ונעילת הסנדל, ולמאן דמפרש התם דברחיצה שרי לא קאי אלא אנעילת הסנדל, והכי מוכח בפ"ק דמכלתין [ט"ו ע"ב] דלא גמרינן מהאי וכן לא למיסר ולא למישרי. תימה הוא אמאי לא חשיב נמי תפילין ושאילת שלום, ובשלמא גיהוץ ותספורת גזרות שלושים נינהו ולא חשיב להו אלא אינך קשיא וצ"ע.
והא דאסרינן ליה לקרות בתורה ובנביאים, כתבו בתוספות דאף בדברים הרעים קאמר דלא דמי לט' באב משום דצריך הוא כאן להיות יושב ודומם ושלא לדבר כלל אף בדברי בטלה והיינו דלא מסיימי בה אבל קורא בדברים הרעים שבירמיה (כגון) [כמו] גבי ט' באב. ויש מתירין בדברים הרעים כמו שהתירו בט' באב, וכן נ"ל מדגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] שונה הוא במקום שאינו רגיל דאלמא דין אבל כדין ט' באב. אבל כגון אלו הקורין בחבורים ובספרים הנעשין בהלכות אבל צריך לי עיון אם הוא מותר. ונראה שאין זה בכלל דברים הרעים שלא התירו אלא כגון קינות ודברים רעים שבירמיה שמשברין לבו של אדם, אבל אותן ספרים הרי הן כשאר דיני התלמוד ואיסור והיתר שבו הלכך אסור לקרות בהם, אלא אם נסתפק לו בהנהגת אבלותו מביט ורואה באותו דבר בלבד כדי לקיים אבלותו כדינו דלא גרע מרבים צריכין לו דשרי. ויש לי קצת ראיה מדתניא בפרק עשירי דשמחות חכם או תלמיד שמת לו מת באין ויושבין לפניו ושואלין בהלכות אבלים אם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל, אלמא דווקא אחרים אבל הוא עצמו לא ואפילו לאחרים דווקא בשפה רפה. ירושלמי [שם] תני אם היה להוט אחר התורה הרי זה מותר. ויש כותבים דאסור הוא בדברי תורה כל שבעה משום דפקודי ה' ישרים משמחי לב, ויש לי להביא ראיה מדתניא בשמחות [פ"ו ה"א] אבל כל שבעה אסור בתורה נביאים וכתובים וכו'. ויש מן המפרשים נ"נ שכתבו דווקא יום ראשון כמו בתפילין דתרוייהו מצוה נינהו. ואינו נכון דאם כן אף בתשמיש המטה לשתרי ביום שני, ואפשר נמי דהיינו דתני ברייתא סתמא בהדי אינך ולא קתני בו תפילין ושאילת שלום משום דהנהו נוהגין כל שבעה. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע, כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל טעמא דרבים צריכין לו הא לאו הכי לא. וש"מ כהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לו לקרות בתורה וקורא ישראל. פנים חדשות, אדם החייב באבלות שבא עתה שם ולא היה שם קודם לכן.
<h2>דף כא:</h2>
שלושה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, תניא באבל [שמחות פ"ה ה"א] הוא ובניו ובנותיו עבדיו ושפחותיו ובהמתו. וכתב הרמב"ן ז"ל דמיירי בשסמוכין על שולחנו דמעשה ידיהן שלו לפיכך אסורין בעשיית מלאכה. ועוד אמרו שם [פי"א] כבוד הבית והדחת כוסות והצעת המטות אין בהן משום מלאכה לאבל. הולך ויושב במקום המתנחמין, מכאן יש מתירין ללכת לבית הכנסת [בת"ב] בתוך ימי האבלות דכולן מתנחמין הן. שלושה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום, כתב הרב אבא מרי ב"ר יוסף ז"ל כשאומר לאחרים היאך אתה שרוי בשלום וכיוצא בזה, אבל אם אומר לו יבוא עליך שלום או לך לשלום מותר.
<h2>דף כב.</h2>
והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית, כתב הר' יצחק אבן גיאת ז"ל ומאן גדול הבית ההוא דסמיך ביתא עליה וגרירי כולהו בתריה לא שנא בן ולא שנא אח קטן. ובגמ' איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו ת"ש [וכו'] דאמר ליה רב לבני הצלבוני דאתי בגו תלתא לימני בהדייכו וכו'. ורבו הפרושין באותה שמועה, והעולה מן הדרך המחוור הנאמר בשמועה הוא ש[ה]הולכין לבית הקברות מונין עם אלו שבבית בין גדולים בין קטנים בין שבית הקברות רחוק או קרוב בין שבאו בתוך שלושה בין ביום שבעה והוא שבאו ומצאו עדיין מנחמין אצלם, וכן הבא ממקום אחר לשם מונה עמהן והוא שמצא גדול הבית בבית או אפילו אינו שם כיון שחזר גדול הבית אצלם אפילו ביום השביעי מונה עמהן אף זה נגרר עמו ונמצאו כולן מונין מנין אחד והוא שבא זה ממקום קרוב. כגון אתון דלא אזליתון בתר ערסא וכו' אתחילו ומנו, כתב הרמב"ן ז"ל דלא נאמרו דברים אלא במוליכין אותו מעיר לעיר דכיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו ויאוש כסתימת גולל, אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום אין נוהגין עליו עד שיחזרו הקרובים ויאמרו שנקבר שהרי דעתם עליו וכמונח לפניו דמי, אינו אלא כנמסר לכתפים ומותר לאכול בשר כדאמרן וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל [פ"א מהל' אבל ה"ה] אבל מדברי בעל הלכות ז"ל נראה דלא שנא. מדחה מטתו, שממהר לקבור מתו.
<h2>דף כב:</h2>
על אביו ועל אמו ממעט, פירש רב האיי ז"ל כשבא לחנותו בבוקר מתאחר קצת יותר ממנהגו ויוצא בערב בעוד היום גדול. ובירושלמי [פ"ג ה"ח] על כל המתים אסור לילך בסחורה כל שלושים, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו. שמחת מרעות, מנהג בעלי אומנות אחת לעשות סעודה זה יום אחד וזה יום אחד. בארישותא, הוא מלשון משה ידו [דברים ט"ו] דמתרגמינן מרי רשו כל שעשו כבר כל החברים סעודה וזה מתחיל עכשיו מחדש. תניא באבל רבתי [פ"ט] על כל המתים אסור ליכנס לבית המשתה עד שלושים יום על אביו ואמו עד שנים עשר חודש אלא אם כן היתה לשם שמים. פירוש כגון משיא יתום ויתומה וכיוצא בזה, ואף בכי הא מסתברא דדווקא בכגון שהשמחה היתה מתבטלת אם לא היה הוא נכנס שם. ובירושלמי [שם] ואם היתה חבורת מצוה [או קידוש החודש מותר, חבורת מצוה] כגון חבורת פסח וחבורת אכילת קדשים ומעשר שני בירושלים. וכתב הר"א ז"ל דדווקא לאחר שלושים דאביו ואמו אבל תוך שלושים דאביו ואמו אסור, שהרי אפילו לישא אסור כדאמרינן [כ"ג ע"א] כל שלושים לנשואין. והרמב"ן ז"ל מתיר אף תוך שלושים דלמה ימנע מלאכול הפסח בחבורה אע"פ שיש שם שמחה ומשתה או אם יצא עם שאר שלוחי ב"ד לראות החודש. והוי יודע דכיון שאמרו כאן ליכנס לבית המשתה, אלמא אף הכניסה אסור ואע"פ שאינו אוכל שם, דודאי שמחה איכא בכניסה. ומקצת מן הגאונים ז"ל השיבו שיש מקומות מקילין ליכנס שם כל שלא יסעדו בו, ויש מחמירין שאין נכנסין. והשיב רב האי גאון ז"ל דמותר לעשות סעודת אירוסין ונשואין תוך י"ב חודש לאביו ואמו, שמצוה זו חמורה מאיסור כניסת המשתה, וכמו שהתירו למי שטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה (בהא מילתא) [כתובות ג' ע"ב]. ויכול הוא לשנות שלא לעשות משתה מפורסם אבל איסורא ליכא בהאי מילתא.
אפרקסותו, מעפרת שמעטף בה ראשו ונופלת לפניו ומפני שאינה מלבוש אינה מעכבת. ובעל הערוך ז"ל פירש שהוא מלבוש תחתון ופתוח בכתפיו וכשלובשו קושרו ואינו עשוי אלא לקבל הזיעה ולא יטנפו מלבושיו, כדאמרינן בברכות [כ"ד ע"ב] ואם היתה טליתו נאה מבליעו באפרקסותו. ומדקתני אינה מעכבת, משמע דלכתחילה צריכה קריעה. ומינה שמעינן דשאר בגדים אם לא קרען כולן לא יצא ידי חובתו וגוערין בו כעובר על דברי חכמים. ועוד שכל זמן שאותן בגדים עליו אומרים לו לקרעם כל י"ב חודש לאביו ואמו (ושלושים) [ושבעה] לשאר מתים כדאמרינן [כ' ע"ב] במי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו. שולל, הוא שאינו תופר לגמרי אלא מעט כאן ומעט רחוק כמין סולם ואינו מותח החוט. מפני כבודה, שלא תעמוד מגולה. בכלי, בסכין או במספרים. מבפנים, פירש"י ז"ל בחדר שלא בפני העם. ומבחוץ, בפני העם. ואינו מחוור דאם כן בפנים ובחוץ הוה ליה למימר, אלא מבפנים היינו שמכניס ידו תחת חלוקו וקורע. אמר רב חסדא וכן לנשיא, כתב הרמב"ן ז"ל דמיהא שמעינן דבשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הנשיא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה, אבל לשאר המתים שוין הן ודאי כחליצת מנעל ורחיצה וסיכה ולאכול בשר ולשתות יין שאסור כל זמן שמתו מוטל לפניו כדאיתא בירושלמי דברכות [פ"ג ה"א], וכן בשאר כל הדברים, אלא שאינן נוהגין כולן אלא יום אחד כדאיתא לקמן [כ"ה ע"ב]. והרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכ' אבל ה"ב וג'] כתב בנשיא ורבו עד שמגלה לבו, ואין דבריו נכונים כמו שפירשנו. ועוד שגלוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה מצות כבוד ממנו כדאיתא בירושלמי [בפרקין ה"ח], ועוד דהא קריעה טפח מדכתיב [שמואל ב' א'] ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם נפיק לן, ודוד קורע על נשיא ואב ב"ד ושמועות רעות היה. וכתב הרמב"ן ז"ל דעל נשיא אין מתאבלין אלא בקריעה, לענין טומאה עשאוהו כמת מצוה אבל באבלות אין לנו.
חכם שמת בית מדרשו בטל, כלומר כל שבעה כדי שלא יתעצלו בהספידו, אבל שאר בתי מדרשות אין מבטלין אותן, אבל באב בית דין כולן מבטלין.
<h2>דף כג.</h2>
קורין שבעה בתורה, ויוצאין מיד והולכין לבית האבל להתפלל שם כמו בשאר ימי ההספד. ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל, אכולהו אבלים קאי ובשבת מיירי ולומר דאע"פ שאין אבלות בשבת אין עוסקין שם בתורה בשמועה והגדה, ולאפוקי הוראת איסור והיתר דשרי נקט שמועה והגדה. ולא מדרכי האמורי, אין לחוש לדרכי האמורי שאמרה תורה [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו שהרי נהגו המלכים בכך שנא' וכו'. בשבעים מנה צורי, בגדים שוים שבעים מנה צורי.
שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו וכו', פירש"י ז"ל שבת שבוע ואינו יוצא מפתח ביתו אפילו לילך לבית הכנסת וכל שכן בשוק כדתניא באבל [שמחות פ"י] שבת ראשונה אינו יוצא לבית הכנסת אבל נכנס למדרש, ומ"מ האידנא כל ענינין אלו תלויין במנהג וכן השיב רב האיי ז"ל. כל שלושים יום לנשואין וכו', וה"ה דאסור לארס כל שלושים ואע"פ שאינו עושה סעודת אירוסין ונשואין וכדמוכח בהדיא בפרק החולץ [יבמות מ"ג ע"ב] גבי כל הנשים יתארסו דאסיק רב אשי דאבלות ישנה דהיינו שבת של תשעה באב מותר לארס אבל אבלות חדשה אסור. והרמב"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' אבל ה"ה] התיר אירוסין בלא סעודה, דשמא יעשה סעודה, אבל באבלות ישנה כיון דאבלות דכל ישראל הוא לא שמעינן ליה למיכל סעודה. והא דקתני הכא כל שלושים לנשואין לרבותא נקטינהו כלומר אפילו נשואין דמצוה רבתי הן טפי מאירוסין. יש שפירשו משום דבעון נדרים בנים מתים והוא עובר בבל תאחר אחר ג' רגלים ולכן עשו לו מדה כנגד מדה. ויש שפירשו כדי שתשתכח תורת ראשונה שלא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, ועל כן אמרו שאין ראש השנה ויום הכפורים בזה כרגלים ולא חג ושמיני שלו נדונים כשנים וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ויש מקילין גם בזה. מותר לישא לאלתר, יש שפירשו אחר שלושים ונקט לאלתר לגבי המתנת ג' רגלים דתנא ברישא. ויש כותבים דאפילו אחר שבעה מיד, והראשון עיקר. והר"א ז"ל סובר דלאלתר היינו אחר שבעה וכי אמרינן בגמ' ביוסף הכהן דמתה אשתו ואמר לאחותה לכי וגדלי בני אחותך ולא בא עליה עד אחר שלושים יום, התם שאני דלא נשאה אלא לשמש בניו הקטנים וכן הדין לנושא מפני שאין לו מי שישמשנו. אבל לנושא מפני שאין לו בנים ושלא יבטל מפריה ורביה נושא מיד ומותר לבא עליה לאלתר, שאם לא כן למה התירו לו הנשואין. עוד כתב הרב ז"ל דלאחר שלושים מיהא הרי זה מותר לעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלושים אפילו על אביו ואמו, וכך כתב רב האיי ז"ל בתשובה וכמו שכתבתי למעלה. והלכה כר' יהודה דנושא ברגל שלישי דקיימא לן כדברי המיקל באבל, והרמב"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' אבל ה"ה] לא כתב כן.
כל שלושים יום לגיהוץ, שאסור ללבוש בגדים מגוהצים בין של צמר בין של פשתן והוא שיהיו חדשים כר' שמעון בן אלעזר דקיימא לן כוותיה. וכל שהן חדשים אסורין אע"פ שאין יוצאין מתחת המכבש והיינו דלא אדכר ר' שמעון מכבש כלל, ות"ק נמי כי קאמר יוצאין מתחת המכבש לא קאי אלא אישנים ולא אחדשים, וכן פירשו קצת המפרשים נ"נ. ובירושלמי [פ"ג ה"ח] על אביו ועל אמו שנים עשר חודש, ובאבל רבתי [שמחות פ"ט] תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו, כלומר דבלא רגל אין חביריו מכירין בו אם לובש כלים מגוהצין אם לאו. ואע"ג דבגמרין לא מצינו שחלקו בגיהוץ בין אביו לשאר, יש מתרצים דגמרינן גיהוץ מתספורת דאמרינן בגמ' [כ"ב ע"ב] עד שיגערו בו חביריו. והרמב"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' אבל ה"ד] התיר גיהוץ אפילו באביו אחר שלושים, וכן נראה בעיני עיקר דבירושלמי [שם] משמע דסברי דכל גזרות של שלושים נוהגת באביו ואמו י"ב חודש, שהרי אסרו שם גם כן לילך בסחורה תוך י"ב חודש לאביו ואמו אלא אם כן גערו בו חביריו ולא מצינו שהושוו הסחורה והתספורת, הלכך ירושלמי דלא כגמרין אתי ולא סמכינן עליה. וכתבו הראשונים נ"נ דכל מה שאסור באיש אסור באשה ואסורה לגהץ עד הרגל כדתניא באבל [שמחות פ"ז] כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ור"ל תספורת פניה של מטה ומפני הסכנה כדאמרינן [גיטין ו' ע"ב] בפילגש בגבעה נימא סכנתא, אבל בשער ראשה ודאי אסורה שהרי דרכה לגדל שער כל השנה וכן כתבו בתוספות. והוי יודע דמותר הוא לגהץ ולהניח תוך שלושים שהרי אינו אסור במלאכה תוך שלושים, אבל כיבוס אסור תוך שבעה אפילו להניח משום מלאכה, וכן אפילו היה לו בגד מכובס קודם לכן אסור בו כמו שכתבתי למעלה, ואפילו מטפחות ידים. וראיתי לבעל הלכות שהוא מתיר פונדא ואנפליא וכובע של ראש, ואפשר שאין זה חולק עם מה שכתבנו משום דבגזרות שלושים מקילין שלא לאסור אלא בהנאת כל הגוף, ואינו נראה נכון. ובכל מה שמונה לאביו ואמו שנים עשר חודש, כתב הרמב"ן ז"ל שאם לא היה שם בשעת מיתתו מונה משעת מיתתו ואינו צריך למנות מיום של שמועה. ומ"מ בגזרות שלושים משמע ודאי דמשעת שמועה נמנין, דיתיב שבעה ושלושים דכולה מכלתין משעת שמועה משמע. [לשון הרי"ף] והאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה, פירוש שער פניה של מטה אבל של ראש לא וכמו שפירשתי. ומה במקום שמותר לספר ולכבס, נראה שהגאונים מפרשים דהיינו אשה שמותרת אחר שבעה לספר ולכבס דאע"פ שהתספורת מגזרת שלושים לא גזרו באשה מפני הסכנה, ועל כן דקדקו מכאן שהאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה, ואין עיקר גרסתם ופירושם נכון דמאי ק"ו והא לאו משום קולא מותרת בתספורת אלא מפני הסכנה, ושבת של תשעה באב כיון דשבת אחת לבד היא אסורה בו דליכא למיחש. ועוד דכיון דבאשה קיימינן הוה ליה למימר מקום שמותרת. ורש"י ז"ל גורס מקום שאסור לכבס מותר לארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר לארס, ופירש דכבוס אסור בשבת של תשעה באב ומותר בשלושים של אבל שאין כבוס מגזרת שלושים אלא גיהוץ בלבד ובכלים חדשים לבנים. [כ"ג ע"ב] מחזיר פניו ואוכל, ובירושלמי [פ"ג ה"ה] שאינו אוכל כל צרכו, והא ברייתא כולה פירשתיה במס' ברכות בס"ד.
<h2>דף כד.</h2>
פריעת הראש, פירוש שיגלה ראשו מעטיפתו שנהג בחול, ואמרינן בגמ' דעטיפה היא עד גובי דדיקנא, ופירש רב האיי ז"ל שהוא שער שעל הלסתות ומכסה בעטיפתו עד ראש החוטם דכתיב [יחזקאל כ"ד] על שפם. ויש אומרים שלמטה מן החוטם היא ופיו לבד מכוסה וכן אמרו בירושלמי [פ"ג ה"ה] לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פיו. ופירוש אם בא להחליף מחליף ואינו קורע, פירש הר"א ז"ל בשהוצרך לכבס מפני האונס וכיוצא בו אבל לא מן החפץ הפשוט. וכתב הרב אבא מרי ב"ר יוסף ז"ל הא דאמרינן על אביו ועל אמו מחליף וקורע, דווקא מחליף אבל לובש בגד אחר על גביו אין נראה שיהא צריך לקרוע וכל שכן אם לובשו תחת בגד אחר כיון שלובש בגד קרוע על גביו. ויש מי שחולק בזה ואמר אפילו ילבשנו תחתיו צריך לקרוע באביו ואמו כדי שיהא ניכר לרבים דלאו כולי עלמא ידעי שאחר כן לבשו וצ"ע ע"כ לשון הרב ז"ל. מנעליו מוכיחין, שאינו פורע ראשו מחמת אבלות שאם היה נוהג אבלות לא היה נועל.
וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ואע"ג דמי שאין לו חלוק ונזדמן לו תוך ז' קורע [לעיל כ"ב ע"ב], הכא לא אמרינן אלא דכל שקרע בשעת מיתה ואחר כן תוך שבעה כשנזכר צערו הוא קורע או שהחליף וקרע אינו קרע ועובר משום בל תשחית ומותר לאחותו וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואותן קרעים אינן מתאחין, ובירושלמי [פ"ג ה"ח] פליגי כשמחליף תוך שבעה דאביו ואמו אם צריך לקרוע כולן או דווקא עליון לבד, ואמרינן התם דלמאן דאמר אין מתאחין קורע כולן דכעיקר אבלות דמי ולא כתוספת בעלמא הוא, והלכך כיון דקיימא לן כמאן דאמר אין מתאחין נקיטינן נמי כמאן דאמר דקורע כולן. אבל בתוספות פסקו כמאן דאמר מתאחין, ואם כן אף כאן אינו קורע אלא העליון. ואינו נכון בעיני דלא קיימא לן כדברי המיקל אלא באבל ולא בקריעה כדאמרינן [להלן כ"ו ע"ב] אבלות לחוד וקריעה לחוד.
כל שלושים יום תינוק וכו', פירוש תינוק שאין לו אלא שלושים יום. אבל לא באיש אחד ושתי נשים, כדי שלא יבואו לידי עבירה ואבא שאול מתיר מפני שעסוקין הן בהספדן.
<h2>דף כד:</h2>
עניים בני שלוש, שאדם מכירן מהרה מפני שאביהן צריך לשלחן אילך ואילך. בני זקנים, אדם מחבבן ועל ידי כן ניכרין מהרה. כתב רב נחשון גאון ז"ל ינוקא דאיתיליד והוי בר תלתא או בר שבעה יומי הכי רגילין וגמירין דכד ניחא נפשיה מהלינן ליה על קבריה בלא ברכה דכד מרחמין מן שמיא לתחיית המתים הויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה ע"כ.
יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן י"ד יום, הקשו הראשונים נ"נ מה צורך לחשבון זה והא הקובר מתו שמונה קודם הרגל בטלו גזירת שלושים, וא"כ כשיהא יום הכפורים בטלו גזירת שלושים בין שעלה ראש השנה ויום אחד שלו לי"ד או לז' לבד. יש שתרצו דנפקא מינה לענין שמועה רחוקה שאם מת לו מת ערב ראש השנה ולא שמע אלא למחרת יום הכפורים אינו צריך לנהוג אלא יום אחד, דשמועה רחוקה היא דיום אחד לפני ראש השנה וראש השנה י"ד יום (וז') [וח'] עד יום הכפורים ויום הכפורים שעולה לז' הרי כ"ט אם כן כששמע למחרת יום הכפורים הרי ל' יום והיא שמועה רחוקה. והר"ז ז"ל דחה זה שאין הימים עולין למי שלא שמע ולא חל בהם אבלות ולא נהגו בו אבלות כלל. ועוד דאם כן איך נמצא לעולם שמע שמועה קרובה תוך הרגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה שאם מת לו מת שמונה ימים קודם לרגל אפילו ברגל רחוקה היא שכבר בטלו גזרות שלושים יום ואם שבעה קודם הרגל אף לאחר הרגל קרובה היא. והנכון דרב פפא לא אתא [אלא] לאשמועינן דראש השנה כרגלים ומשום דרב ענני עבד כי הא חושבנא בעצרת נקט איהו הכי בראש השנה. נמצא פסק הלכה קבר מת ערב ראש השנה או מחרת ראש השנה מגלח ערב יום הכפורים דיום הכפורים מבטל הכל, קברו ערב יום הכפורים הרי החג מבטל גזירת שלושים ומסתפר מבערב. קברו אחר יום הכפורים מונה תשעה אחר החג דיום שלפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א יום. ומה שאין שמיני של חג מבטל גזירת שלושים כקובר מתו שמונה ימים קודם החג, היינו משום דלא נהג בגזירת שלושים כלל. וכל מה שאמרנו היינו למי שנהג קצת באבלות, אבל לשומע שמועה אין אחד מן הרגלים עולין לו אלא כמנין ימים שבו לבד אם מעט אם הרבה וכמו שכתבנו וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אמר רבינא [הלכך] יום אחד לפני החג וכו', ובתוספות ואם קברו בחג אין השמיני עולה למנין שלושים אלא ליום אחד.
הא דתנן אין קורעין ולא חולצין וכו' אלא קרוביו, פרשוה הגאונים ז"ל בחול המועד. ובירושלמי [פ"ג ה"ז] ובלבד קרובים הראויין להתאבל, והטעם כדי שלא להרגיל את ההספד ברגל ומיהו אי קאי התם בשעת יציאת נשמה או על אדם כשר קורעין הן.
<h2>דף כה.</h2>
למה זה דומה לספר תורה שנשרף וכו', פירש"י ז"ל שעדיין היה ראוי ללמוד, ולפי זה אפשר שאין האשה בדין זה. ומ"מ אין פירושו מחוור שיקרע על העתיד, אלא אפשר מפני שהלכה לה קדושתיה והוה ליה דומיא דספר תורה שנשרף שקורע על קדושתו שהלכה. כי נח נפשיה דרב ספרא וכו', תימא והא על אדם כשר לחוד קורעין אף במועד. כתב הר"א ז"ל דהני מילי בין מיתה לקבורה או ששמע ביום מיתתו כדאמרינן לקמן בגמ' [כ"ז ע"ב] יום שמועה (הוא) [הוה] וכ[ב]פניו דמי והיו סבורין דאף בחכם כן אלא אם כן הוא רבו, ואמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם קתני וקאמר הכל כקרוביו וקרובים אפילו שלא בפניו קורעין, וכתב הרמב"ן ז"ל שאינו חייב בקריעה זו כל שהוא גדול ממנו דכיון דמשום כבודו הוא הוה ליה כעמידה דהדור דאינו חייב כדאיתא בקידושין [ל"ג ע"ב] והוה ליה כזקן ואינה לפי כבודו. וכן בקריעה אין גדול קורע מפני קטן כדאמרינן [לעיל כ"ב ע"ב] גבי חליצה דאביו ואמו דמפני שהיו רוצים חכמים אחרים לחלוץ, וגם ר' יעקב בר אחא נמנע הוא ולא חלץ, והוה ליה כההיא דאמרינן [ב"מ ל' ע"א] והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו'. ונראה דאינו קורע על חכם בשמועה רחוקה, דהא תניא הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אלא דברבו מסתברא דקורע כאביו שהרי הביאו לחיי העולם הבא. ואע"ג דתניא [לעיל כ"ב ע"ב] לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי התם לענין דברים השנויין בברייתא אתמר, אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא כל אלו דברי הרב ז"ל. מפורייה לפוריא, ממטה למטה אחרת קטנה כדי שיצא דרך השער. כבודו במטה ראשונה, שנתנוהו בה כשמת, ופרוץ בבא ואפקוה. בהא דמבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה וכו' הארכתי בה במגילה בס"ד. מאבולא לסיכרא, מבית האבל עד בית הקברות.
תניא חכם כיון שהחזיר וכו', כלומר חכם שמת וקרעו עליו כיון שהחזיר פניו מן המטה שולל. ודווקא חכם אבל רבו אסיקנא בגמ' יושב יום אחד, ומשמע מהאי לישנא דיום אחד מיהא כל דיני אבלות עליו והיינו דאמרינן בירושלמי [פ"ג ה"ז] כד דמך ר' יהודה הורה ר' יוסי לשלול למחר וכן אמרו שהורה לנעול סנדל למחר, וכן כתב הרמב"ן ז"ל ונראה שהוא סובר שאין מקצת היום עולה לו ככולו. ובירושלמי [שם] נראה שאסור לאכול משלו ביום מיתת רבו או חכם, דגרסינן התם הרואה חכם שמת כספר תורה שנשרף אמר ר' אבהו יבוא עלי אם טעמתי כלום כל אותו יום, כלומר כדי שלא יצטרך לאכול משל אחרים שאף האבל עצמו אם רצה שלא לקבל הבראה הרשות בידו כדעת המפרשים נ"נ. וכן אמרו בירושלמי [ברכות פ"ג ה"א] שאסור לאכול בשר ולשתות יין במי שרבו מוטל לפניו, אלא דנראה לי שאין הדברים אמורין כל שיש שם יורשין שחייבין בקבורתו כמו שהעידו על רת"ם ז"ל שאכל בשר ושתה יין ביום שהיתה אחותו מוטלת לפניו מפני שהיה לה בעל שהיה חייב בקבורתה.
<h2>דף כו.</h2>
ואלו קרעים שאין מתאחין (כקורע) [הקורע] על אביו ואמו ורבו שלמדו [חכמה], פירש הרב אבא מרי ז"ל דווקא שרוב חכמתו ממנו כדאמרינן גבי אבידה במציעאה [ל"ג ע"א]. ואינו נראה בעיני דאף באבדה קיימא לן כר' יוסי דאמר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת וכן פסק שם הרב אלפאסי ז"ל. ועוד דלשון למדו חכמה לא משמע רוב חכמתו דהא בפרק אלו מציאות [שם] פסק ר' יוחנן כר' יהודה דבעי רוב חכמתו ממנו, ואקשינן והא ר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ותנן רבו שלימדו חכמה ופרקינן מאי חכמה רוב חכמה, אלמא פשטא דלישנא לא משמע הכי והרי האמוראים אינן באין לסתום אלא לפרש. על כן נראה דבדבר אחד סגי וכן נראה מפורש מדברי הרמב"ן ז"ל. והא נמי דאמרינן תלמידי חכמים שבבבל קורעין זה על זה, לענין שאין הקרע מתאחה קאמר כדין רבו מובהק וכן פירש"י ז"ל.
וקורע על המקדש וכו', (בשפוע) [בשפוגע] במקדש תחילה וכגון שהכניסוהו שם בשידה תיבה ומגדל. ירושלמי [ברכות פ"ט ה"ב] שמעון קמטרא שאל לר' חייא בר בא בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שעה מהו לקרוע, אמר לו תוך שלושים אין צריך לקרוע אחר שלושים צריך. ת"ר אחד השומע וכו', אמברך השם קאי. ופירוש שומע מפי שומע כגון שאמרו עדים איש פלוני קלל שם פלוני, שאם במספר דברים כהוייתן ממש פשיטא דקורע. והכי מוכח בירושלמי [סנהדרין פ"ז ה"ח] דגרסינן התם ר' יוסי מקשי והא תמן תנינן הכרוז יוצא מלפניו איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, פירוש וכיון שכן הרי כל השומעים חייבין לקרוע. ופרקינן שמענו שומע מפי שומע ושומע מפי שומע חייב לקרוע, פירוש בתמיהא ולומר שהשומע מפי שומע ששמע מפי אחר אינו חייב לקרוע והכרוז הרי לא שמע אלא מפי העדים השומעים ועל כן העם השומעין אין חייבין. אלא דמסתברא לי דלגבי קריעה קורע אע"פ שלא שמע שאמר יכה יוסי את יוסי, דלא בעינן שיאמר כן אלא לענין להתחייב סקילה אבל לגבי קריעה לא, שהרי קורע על הכנוי אע"פ שאינו אלא באזהרה ובודאי מקלל אע"פ שלא קלל שם בשם עובר הוא בלאו, הלכך לגבי קריעה נמי קורע, והוי יודע דקיימא לן כר' חייא דאמר בסנהדרין [ס' ע"א] דאף בכנוי ואף מן הגוי חייב לקרוע.
<h2>דף כו:</h2>
הקורע מתוך השלל וכו' ובאחוי (אלסכנדרי) [אלכסנדרי], פירש הר"א ז"ל שהיא כעין התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה, אבל הרמב"ן ז"ל פירש שהיא העשויה כמין אריגה שרזיר בל"ע, ובירוש' אמרו כאן [פ"ג ה"ז] אי זהו האחוי כאריג. מה שפסק הרב כר' שמעון [בן אלעזר] באחוי מפני שבירושלמי [שבת פ"א ה"ח] פסקו כן. צריך להודיע ללוקח, שהיא מן הקרעים שאין מתאחין. ואמרו במס' שמחות [פ"ט] שהלוקח בגד קרוע אינו רשאי לאחותו, והטעם שאם היה מן הקרעים המתאחין היה המוכר מאחהו כדי שימכרהו יפה. ותוספת כל דהו, כשמוסיף לקרוע מפני מת אחר בכל דהו סגי. ר' יהודה בן בתירא וכו' מאי טעמא, פירוש דאי כדקתני טעמא שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו יקרע על אחרים תחילה ויוסיף על אביו ועל אמו, ופרקינן שאינן בתוספת שאינו בדין שיקרע תחילה על אחרים ויהיו הם כתוספת דעלמא. ואע"ג דגבי מקדש דחשיב מירושלים קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים, תירץ הר"א ז"ל דשאני הכא שהשמועות באו כאחת ואם יוסיף על קרע אביו ואמו אין התוספת ניכר לשם מי הוא מוסיף, אבל בין פגיעת ירושלים ומקדש יש בהן שיעור והתוספת ניכר. והרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' אבל ה"ט] כתב כלשון הזה מתו לו מתים הרבה כאחד קורע אחד לכולן, היה בכללן אביו או אמו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת ע"כ. נראה שהוא מפרש כן מאי טעמא דר' יהודה והא אע"פ שמוסיף על אביו אין כבודו נגרע ואמר שאין בתוספת שאינו בדין שיהיו מתוספין אביו ואמו על אחרים בקריעה ובין שיקרע קרע אחד לכולן כגון בשמועה אחת בין שיקרע תחילה לאחרים בשמועה ראשונה ויוסיף לאביו ואמו בשמועה אחרת תוספת הוא ובעינן קריעה שלמה לשמן. אבל קרע תחילה על אביו ואמו ואחר זמן שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן, זו היא שיטת הרב ז"ל ונכונה היא. וכתב עוד הרב ז"ל מתו אביו ואמו כאחת קורע קריעה אחת עד טיבורו, פירוש אבל מטיבורו ואילך אינו בתורת תוספת אלא קורע קרע אחר. כל שבעה קורע אם באו לו שמועות אחרות לאחר שבעה מוסיף, והא דאמרינן לעיל דמוסיף ודיו אלא אם כן הוא אביו או אמו כר' יהודה בן בתירא, התם הוא שהשמועות באו בבת אחת אבל כאן בזה אחר זה. גוזל החיים, שגונב דעתן. והמתים, שאינו משלים חיובן. מפני עגמת נפש, שתהיה עגומה נפש הרואין ויבכו. לבו גס בו, שהוא רגיל עמו.
<h2>דף כז.</h2>
משיסתם הגולל, אין כסוי הארון בבית כפירש"י ז"ל דהא אמרינן הכא בגמ' בהדיא דשיעורא דרבי אליעזר שיעור קדים דאמרו ליה בני ר"ג לר' יהושע כבר כפינו על פי זקן דהיינו רבי אליעזר, אלא הוא אבן גדולה שנותנין שם אחר שנקבר לציון ונקראת גולל על שם וגללו את האבן [בראשית כ"ט]. ומיהו ודאי לאותן הנקברין עם ארונן כסוי ארונן ואפילו בבית נקראת סתימת הגולל, אבל אם דעתן לפנותו מאותו מקום ארון או שאינו נקבר בארון אינו חל האבלות עד סתימת גולל של קבר. ומיהו פעמים שאפילו נסתם הגולל אין מונין עדיין וכגון שדעתם לפנותו לקבר אחר, [ד]גרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] היו מפנין אותו מקבר לקבר אית תני משיסתם גולל ראשון ואית תני מגולל שני הדה דתימר בשפנוהו תוך שבעה, כלומר בזה הוא שמונה משני אבל אחר שבעה כבר עברה אבלותם. בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו, כלומר שבשעת קבורה לא היתה דעתם לפנותו מונין (משני) [מראשון]. הלכך נקוט האי כללא בידך לעולם מונין מגולל ראשון עד דאיכא תרתי דהיינו קברוהו על מנת לפנותו ופנוהו תוך שבעה. מן המנחה ולמעלה, נ"ל דממנחה גדולה קאמר דמסתמא הכי משמע. ומ"מ דווקא בזקיפת מטה מפני שאי אפשר לזקוף בלילה אבל בשאר דיני אבלות נוהג בכולן עד הלילה וכן כתבו האחרונים ז"ל.
ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר אלא יום אחד חוזר וכופה, מכאן דקדקו בתוספות דמקצת יום ככולו דאמרינן גבי אבלות דווקא מקצת יום אבל לא מקצת לילה, דאי לא למה חוזר וכופה והא מיד שנכנס מעט בלילה בטלה אבילותו. ועוד דכיון דבעי למספר שבעה ספירה ביממא הוא כדאמרינן במס' מגילה [כ' ע"ב] גבי נידה וזבה, וכך מקובלני מרבינו [רשב"א] נ"ר והרמב"ן ז"ל חלוק בדבר. כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה, פירש הר"א ז"ל אפילו של בניו ואשתו אבל של אכסנאין לא. ויש מקשים אם של בניו פשיטא הן עצמן חייבין באבלות. וי"ל נפקא מינה לבניו קטנים. ויש שפרשו כל מטות אף של אכסנאין אלא שאם באו זוקף להן וכשיוצאין חוזר וכופה אותן. הא דאמרינן דאפילו יש לו עשרה מטות בעשרה מקומות כופה כולן, נראה לי דווקא בשהן כולן בתוך ביתו שדר בו עכשיו, אבל היו לו בעשרה בתים בעשרה מבואות לא, מדתניא בשמחות [פי"א] היה לו חמשה בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה כולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש. והא נמי דאמרינן חמישה אחין שמת אחד כולן כופין, מסתברא לי דווקא כשהולך כל אחד לישון בביתו הא לאו הכי לא. מדתניא נמי התם חמישה אחין שהיו אוכלין על שולחן אביהן אם כל אחד הולך וישן בביתו כופה וישן בביתו ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו. אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה, פירוש מפני שלא כפה מטתו אבל אם כפאה אינו חייב לישן עליה אלא ישן על גבי קרקע אם ירצה, וכן אמרו בירושלמי [פ"ג ה"ה] בפירש איני כופה הריני ישן על גבי קרקע אין שומעין לו מפני שאמר איני כופה המיטה, אבל אמר הריני כופה אותה שומעין וכן היא באבל רבתי [שמחות שם] ויש מי שטעה בזה, ועכשיו לא נהגו בכפיית המטה, ויש נותנין טעם מפני שהגויים מצויין בינינו והוה ליה כההיא דאמרינן בירושלמי [שם] הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא להוון אמרין חרש הוא. ומיהא דאמרינן מיטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו, שמעינן דדווקא נקליטין שאי אפשר לכפותה משום דנקליטין שנים ואינה עומדת אבל שאר מיטות לא סגי בזקיפה אלא לכפות ורגליהן למעלה. ולר' אבא מרי ב"ר יוסף דמטות שלנו של נסרים מסלק רגליהן ונסרים נופלין מאיליהן.
פוטרין הרבים, שהאבל כשהיו המנחמין יוצאין מאצלו לא היה נותן להם שלום, אלא שוחה להן ראשו כתלמיד השוחה לפני רבו לתת לו שלום כן נראה מדברי הגאונים ז"ל. לרב האיי ז"ל קטן שעברו עליו שלושים יום אומרין עליו צדוק הדין ויתגדל.
<h2>דף כז:</h2>
כיון שנענע בראשו, כמי שנותן לו רשות לילך. יום ראשון אסור לאכול משלו, ואם רצה שלא יברוהו ולהתענות הרשות בידו מדגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ז] הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף, א"ר אבהו יבוא עלי אם טעמתי כלום כל אותו יום, פירוש כדי שלא יצטרך לאכול משל אחרים כך פירשו המפרשים נ"נ. מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, פירשה בעל הלכות ז"ל במת מצוה ובדלא מיפלגי לחבורתא כדאיתא בגמ'. ודבריו דברי קבלה הן, ולמדנו דכל שאינו מת מצוה אפילו כת (הקברים) [הקברנים] עצמן מותרין במלאכה והטעם דכל שיש קרובים הם יתעסקו בו אם לא יתעסקו החבורות. [לשון הרי"ף מסנהדרין מ"ו ע"ב] לאפוקי מיורשים, שכר חלילין ומקוננות דאי יקרא דחיי כופין אותן בני משפחתו ואי דשכבי הוא מחל על כבודו. [לשון הרי"ף משמחות פ"ב] הפורשין מדרכי הציבור, הן המינין והמשומדין והמסורות והגדפנים והחנפים והאפיקורסין ומבזי מועדות ושכפרו בתחיית המתים ושאמרו אין תורה מן השמים וכן מנו אותן בפ"ג של סדר עולם. [שם] והא דאמרינן בהרוגי מלכות דאין מונעין מהן כל דבר, דווקא בהרוגי מלכות ישראל אבל (לא) בהרוגי אומות העולם אין מונעין מהן אלא הספד כדאמרינן [בפ' דיני ממונות (סנהדרין י"א ע"א) בקשו] לומר על ר' יהודה בן בבא הוי חסיד והוי עניו אלא שאין מספידין הרוגי מלכות. אמר ר' לוי מכאן ואילך, עד שלושים. לא שנא חיה, שהרחם שלה פתוח לזוב דמה וקרובה לבוא לידי ניוול ולא שנא שאר אשה אין משהין אותן.
<h2>דף כח:</h2>
מיהא דתנן נשים במועד מענות, שמעינן דמותר לומר צדוק הדין בחול המועד, כל שאומ' אותו כולן כאחד. וכן השיב רב האיי [וז"ל הרמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה ואמר רב האי וצדוק הדין שאמרת כי התירו הגאונים הראשונים שיאמרו אותו הקהל פה אחד ודימוהו לעינוי, ואסרו שיהא אחד אומר וכולן עונין אחריו, שדומה לקינה, ושאלת האי צדוק הדין הוא דאמרי אינשי בשאר ימים, ואין שאר ימים כחולו של מועד אלא שיהא זה כדרך עינוי וזה כדרך קינה, או אית מנהגא אחרינא במתיבתא, [תשובה] ליכא מידעם דמיתמר בבבל וקרו ליה צדוק הדין, וזה מנהג מקום אחד שכתבו לפני הגאונים הראשונים היאך הוא ושאלום מה יעשו, והחזירו להם תשובה, אבל לנו אין מנהג בזאת. עוד אמר רב האיי] שמנהגם לומר קדיש על המת ביום טוב שני ולומר תתכלי חרבא וכו'. ונתנו טעם לזה משם רש"י ז"ל שאין צדוק הדין הספד אלא קבלת דין שמים, ונראה מזה שאפילו אחד אומר וכולן עונין מותר וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל. אבל יש מקומות שאין נוהגין לאומרו אפילו בחול המועד וכן כתב הר' יצחק בן גיאת ז"ל שנהגו הם מימות זקנים הראשונים ואפילו בראש חודש וחנוכה וכל יום שיש בו הלל, דלב האדם מתעורר בו וכהספד דמי ואין ראוי לאמרו ביום ההלל שאומר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.
לפתוח ראשון, בתורה. ולברך ראשון, בסעודה.
<h2>דף כט.</h2>
כל היוצא מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש, כלומר שעיקר מלאכתו תורה ותפילה זוכה ומקביל פני השכינה שנא' [תהילים פ"ד] ילכו מחיל אל חיל מחיל של תורה לחיל של תפלה יראו פניו אל אלוקים בציון, והוא ציון של מעלה כדאמרינן ציון של מטה מכוון כנגד ציון של מעלה.
